אז השבוע הועלו לרשת צילומים בלתי צנועים של יותר מ-100 ידועניות, ללא אישור המצולמות. אז מה? האם בעידן שיתוף המידע, זה מפתיע אתכם? ממש לא. אם ממשלות וצבאות רואים את המידע שלהם נחשף באתרים כמו וויקיליקס, הרי שמזמן אנשים פרטיים - מפשוטי העם ועד לאהודי הקהלים - היו צריכים להבין שאין דבר כזה פרטיות מוחלטת, וכי ניתן רק להשיג מידה מסוימת של דיסקרטיות מקוונת בעזרת מודעות טכנולוגית והתנהגותית מתאימה. במידע הדיגיטלי מתקיימים חוקי הפיזיקה והחומרים הרגישים מתנהגים כמו מים: תמיד יזרמו למקום הנמוך ביותר, אך אין לשכוח גם את השפעת חוקי מרפי...
רובינו ברכנו בהתלהבות על השיפור ההדרגתי והמדהים של מצלמות הסמארטפונים, שהחליפו בהדרגה את המצלמות הכבדות אצל כמעט כל מי שאינו צלם מקצועי או חובב. רוב ההתקנים המשולבים (פקס-סורק-מדפסת-מכונת צילום, או טלפון-מחשב-קונסולה-מצלמה+מיליארדי אפליקציות נוספות) התחילו את דרכם כאשר הם משלבים את השירותים על חשבון יתרונות מסוימים של המרכיבים הנפרדים. ובכל זאת, כל שירותי הסמארטפונים רק הולכים ומשתפרים. הם חלק בלתי נפרד מחיינו עד כדי שרובינו נוטים לשכוח שלהיות מחובר זה לטוב ולרע. לטוב, כמו: "להיות בעניינים" ולרע, כמו: "להיות מחובר למערכות תומכות חיים" ו-"להיות מחובר לעיניים וידיים שאין לי שליטה בהם". גם תוצרי המצלמה בסמארטפון עוברים באלחוט למאגרי מידע ענניים, שלמשתמש לא ידוע מיקומם הפיזי, דרכי ניהולם, למי יש גישה אליהם או כיצד. אז מי אשם כאשר חומרים שנקלטו בסמארטפון עוברים ללא שליטה בין פלטפורמות? ב-אפל אומרים שזה לא הם אשמים בדליפת צילומי הסלבים מחשבונות ה-iCloud. שירות זה מאפשר אחסון תמונות ותוכן, ולגשת אליהם באמצעות התקן של אפל. בדיוק לעוד שבוע תכננו באפל להשיק את ה-iPhone החדש. הם חייבים לשקם את האמון באבטחת המערכות שלהם, ומאשימים האקרים שכוונו את מאמציהם לחשבונות האישיים של הידוענים, ולא לפלטפורמה עצמה. כלומר, הפורצים פענחו שמות, סיסמאות ותשובות לשאלות אבטחה, כדי לגשת לחשבון בהתחזות לבעליהם הלגיטימיים. ב- iCloud משתמשים בהצפנת 128-bit בזמן העברת הקבצים, מה שמקשה על כל ניסיון ליירט מידע בדרכו או באחסונו בשרתי אפל. מאפיין יחסית חדש של אפל גורם לכך שהתוכן של כל אייפון או אייפד נעול, שמתחבר ל-PC או ל-Mac, הופך למוצפן, ובר פענוח באמצעות סיסמא בלבד. מצד שני, כל תמונה שמורידים מ-iCloud ונשמרת ל-Camera Roll, מאבדת את הצפנתה.
מומחים שונים באבטחת מידע טוענים שיתכן והפורצים ליקטו כתובות דואל של הידוענים ובצעו מעקב ממושך באמצעות phishing. אחדים משוכנעים שנעשה שימוש בתוכנת פריצת סיסמאות בשיטת brute-force. באחד הפורומים לפרסום תמונות גנובות הועלה שמה של תוכנה מתוצרת רוסיה בשם Elcomsoft Phone Password Breaker, הנמכרת בדרך כלל לרשויות החוק וארגונים ממשלתיים. כביכול, בשילוב של תוכנה זו עם iBrute (תוכנה לפריצת סיסמאות ה-iCloud שהופצה בסוף השבוע ב-Github כל אחד יוכל להתחזות לאייפון של אחד הקורבנות ולהוריד את הגיבוי המלא של כל החומרים שלו - ולא רק את המידע המוגבל שנגיש ב- iCloud התמונות הגנובות פורסמו בפורום שיתוף תמונות 4Chan, והגברות המצולמות כמובן הרימו צעקה ופנו לרשויות אכיפת החוק. ה-FBI מבטיחים שהם בודקים את העניין, אך ממלאים פי מים. על פי חוקי ארה"ב הפריצה, גניבת התמונות ופרסומן מהווה הפרה פלילית, אך בנוסף הקורבנות יוכלו לתבוע את האשמים בתביעות אזרחיות. לפני שנתיים אדם שפרץ לחשבונות מייל של יותר מ-50 איש בתעשיית הבידור נידון ל-10 שנים בכלא
כיצד להגן על עצמך? סיסמאות, הצפנה, אבטחה פיזית של ההתקנים, ומודעות להנדסה חברתית, או... פשוט אל תצלמו את עצמכם במצבים מביכים!
Two-Dimensional Magnetic Recoding או TDMR היא טכנולוגית אחסון מידע המבוססת על הקונספט של SMR - Shingled Magnetic Recording, (בה, כזכור, טרקים של מידע חדש נכתבים חלקית מעל הטרקים הקודמים). בדיסקים עם טכנולוגיית SMR הטרקים הצרים מאפשרים צפיפות מידע גדולה יותר וכתוצאה מזאת קיבולת אחסון גדולה יותר. בדיסקים מסוג זה חייבים תהליך של כתיבה ומחיקה דומים לאלו המיושמים בזיכרונות פלאש, היות והטרקים שעליהם נכתב חלקית לא מאפשרים גישה ישירה לדריסה מלאה. יצרניות הדיסקים הגדולות (Seagate, WD) מיצרים היום דיסקים עם טכנולוגיית SMR עבור אחסון ארגוני "קר" (לטווח ארוך, אליו נגשים לעיתים רחוקות) ויישומי דיסקים חיצוניים. למרות שהטכנולוגיה הייתה צפויה להגביר את צפיפות האחסון בדיסקים בשיעור שמעל %40, התוצאות הקונקרטיות שהושגו עד כה לא עוברות את ה-20 עד %30.
ראש קריאה בדיסק של Seagate
בטכנולוגיית ה- TDMR יש לראשי הקריאה בדיסקים עם SMR לפחות חיישן קריאה אחד יותר מאשר בדיסקים הרגילים. שני הטרקים, שני המסלולים (העליון והמחופה) מקוזזים על ידי מסלול הראש, כך שהוא יכול לקלוט נתונים שנכתבו בשני מסלולים סמוכים. ראשי TDMR יכולים להיות כל קונפיגורציה של ראשים מרובים, לשימוש בקריאת טרק מידע בודד. ניתן לזהות שתי קונפיגורציות בדיסקים מתוצרת HGST: סדרתית - בה ראש אחד נמצא מאחורי קודמו. זה מספק אות כפול בעבור אותה כמות יחסית של רעש אלקטרוני רנדומאלי. מקבילה - ראש לצד ראש, כאשר שלושה ראשים מקונפגים באופן מקביל לרוחב טרק המידע ושני הפסים הבין-מסלוליים. כאשר משתמשים בראש מורכב, קידוד מתוחכם וטכנולוגיית ערוץ מתקדמת, ניתן להגביר את ה- effective areal density, הצפיפות בפועל (תוצאת צפיפות הטרק וצפיפות הביטים לאורך הטרק). על פי דיווחים ניתן כך להשיג בין 6 ל-%7 יותר צפיפות באחסון. ראש אחד מקונפג לעבור בדיוק מעל הטרק, עם חלקים החולשים גם מעל המרחב הבין- מסלולי בכל צד. ראש אחר נמצא מחציתו מעל טרק המידע ומחציתו מעל הטרק הבא שהוא מעל קודמו. ראש שלישי נמצא במחציתו מעל טרק המידע ומחציתו מעל טרק המידע שמתחת לו. האותות המגיעים באמצעות הראשים עוברים מיזוג כדי למצוא להם ממוצע, וסינון של הרעש הרנדומאלי. נראה איפה כי הרעש החזק ביותר מגיע מן האזור הבין-מסלולי והוא בעיקר רעש מגנטי (לא אלקטרוני) המגיע מצלחת הדיסק. בקונפיגורציה המקבילה, המטרה היא למטב את הקריאה מהראשים הצדדיים, כדי לסנן טוב יותר את הרעש בקריאה של הראש המרכזי.
במקור, ה-TDMR נועדה להביא את תעשיית הדיסקים לצפיפות של 100Tb לאינץ' רבוע. עם זאת, נראה כי כיום, אפילו בדיסקים המכילים הליום (המגיעים לצפיפות של 5Tb לאינץ' רבוע בלבד) חשוב יותר לצמצם את הרעש המגיע מראשי הקריאה.
בצ'יף אנחנו יודעים שאתם אוהבים Dropbox. מאז שגיליתם אותה, רבים מכם עושים בה שימוש רב, אפילו בדרכים פחות מומלצות מהיבט שרידות המידע. אבל איך אפשר שלא לאהוב שירות כה נוח וחינמי? באפריל 2011 דרופבוקס הוסיפה לתנאי השירות שלה משפט המבהיר שבמידה וממשלת ארה"ב תבקש זאת, החברה תפענח את קובצי המשתמשים ותמסור לה אותם. אלו תנאים סטנדרטים עבור ספקים גדולים כמו ג'ימייל ואמזון, שלא אמורים להשפיע על המשתמש הממוצע - אלא אם כן הוא עוסק בתחומים בלתי חוקיים או מעלה מידע מסווג. אבל, דרופבוקס טרחו והוסיפו לתנאי השירות ש"למרות שעובדי דרופבוקס מסוגלים לגשת לקובצי המשתמשים ללא רשות, הדבר אסור להם". שימו לב: הם יכולים, אבל אסור. בדצמבר 2013 אמר אדוורד סנוודן - שגם לו אסור היה לאוורר מידע ממשלתי - שספק האחסון בענן Dropbox פחות מומלץ ממתחרהו (הקטן יותר) SpiderOak, בשל היותו "עוין לפרטיות". כלומר, חסרים בדרופבוקס מחסומי אבטחה שיגנו על המידע מפני ריגול ממשלתי. בסטארט-אפ של אחסון ספיידר אוק, למשל, לא שומרים את סיסמאות המשתמשים. וזה יקשה על הממשלה לפתוח מידע של לקוחותיהם, אפילו אם בידיהם צו של בית משפט. סנוודן גם ציין את העובדה שמזכירת הממשלה לשעבר קונדוליסה רייז מכהנת כחברת דירקטוריון של דרופבוקס - למרות שאין כל הוכחה שיש לה יד בעיצוב מדיניות הפרטיות של החברה. הוא זרק רמז, בסגנון "המבין, יבין". סנוודן מאיץ בחברות הטנולוגיה לאמץ שיטות חזקות יותר להגנה על הפרטיות. המידע שהוא הדליף, השפיע על חברות ענק כמו גוגל ויאהו ושכנע אותם להצפין את המידע העובר בין שרתיהם. הוא גם קידם את תחום אבטחת המידע בתמסורת ניידים. הן דרופבוקס והן מתחרה Box כבר מצפינות את המידע בדרך בין שרתים, ובזמן שהוא נמצא על שרתיהם. אך אף אחת מהן לא מרחיקה לכת כמו ספיידר אוק, אחת מקומץ חברות אחסון בענן העמידות לדרישות חשיפה ממשלתיות וקבוצות ביון.
SpiderOak, חברה בת 7, עם 42 עובדים וכ-מיליון לקוחות, גורמת למשתמשים להצפין את המידע במחשבים שלהם, לפני שהמידע נשלח לשרתי החברה. החברה מצהירה כי איננה שומרת גרסאות קריאות של המידע או הסיסמאות של הלקוחות. אם גורם ממשלתי ידרוש מהחברה את המידע של משתמש מסוים, כל מה שהם יכולים לספק הוא עיסת תווים מעורבלת. החיסרון של השיטה: אם שכחת את הסיסמא שלך, אין להם דרך לשחזר אותה עבורך. אם זאת, המשתמשים רשאים להשאיר רמזים כדי להיזכר בסיסמא. גם Box וגם Dropbox שקלו בעבר לתת למשתמשים לנהל את מפתחות ההצפנה שלהם. במקרה שתעשנה זאת, לקוחות שיבחרו באפשרות זו יאבדו את היכולת לשחזר סיסמא באמצעותן.
אחרי היסטוריה ארוכה של התפתחות, שמתחילה בפרס העתיקה ולפני הספירה הנוצרית, ב-1859 המציא מדען צרפתי בשם Callaud את הסוללה המוכרת לנו כמצבר עופרת-חומצה. (כתבה בעברית - סוגי המצברים) הסוללה של Callaud שלטה למשך יותר ממאה שנה, והשתמשו בה במכוניות הראשונות - שהיו מכוניות חשמליות - בסוף המאה ה-XIX. הן עדיין מתניעות את המנועים במכוניות המודרניות, למרות שהאנרגיה להנעת הרכב מופקת מדלקים. סוללות ניקל-קדמיום שהופיעו בסוף המאה ה-XIX, גם הניעו את הלפטופים הראשונים. אבל בשנות השמונים והתשעים החלו להופיע מוצרי אלקטרוניקה מסחריים רבים, שדרשו סוללות קלות וחזקות יותר. סוללות ליתיום-יון החלו להופיע בשוק בתחילת שנות התשעים, הן שולטות בהתקנים הניידים ובמכוניות חשמליות (Tesla). גם סוללות ניקל-מתכת-הידריד נמצאות בשימוש במכוניות חשמליות ( Toyota Prius hybrid) הליטיום הוא יסוד מצוין לסוללות מפני שהוא קל במצב מוצק (והשלישי הקל ביותר בכל טבלת היסודות של מנדלייב). החומר נפוץ בטבע ומשחרר אלקטרונים בקלות. סוללת ליטיום יון יכולה לאחסן יותר אנרגיה ליחידת משקל מהדורות הקודמים. סוללות הליטיום-יון הלכו והשתפרו בשני העשורים האחרונים והגיעו, מסתבר, לגבולות הכימיה שלהן. פרופסור Yi Cui מסטנפורד טוען כי על מנת להתקדם בתחום יש לבחון חומרים חדשים. במעבדה שלו, החל להוסיף סיליקון באנודה. מקור הסיליקון נפוץ (חול), אך הפקת החלקיקים הננומטרים ממנו, לא זולה. קואי החליט להפיק את הסיליקון מקליפות של גרגרי אורז, המכילות בתאיהן הביולוגיות תרכובות שהופכות לתחמוצת הסיליקון. קוי מציע לשרוף את החומרים האורגניים ומה שיישאר פשוט יהיו חלקיקי ננו של תחמוצת הסיליקון. אנודה מסיליקון יכולה לאחסן יותר ליתיום, כלומר יותר אנרגיה, מהסוללות הנפוצות כיום. כדי לבנות אנודות וקתודות זולות יותר, במעבדה של קואי ניסו גם להפיק סיבי פחמן זעירים ממקורות כגון שלדי סרטנים. הם שרפו את הסרטנים עד לקבלת אבקת סידן פחמתי, ממנה הופקו סיבי פחמן חלולים. אבל בעיקר, במשך כעשור, צוות המעבדה של קואי בנה מבנים שונים של סיליקון עבור סוללות. המטרה היא לשמור שהסיליקון לא יתפרק - מדובר בחומר פריך שנוטה להימתח כאשר הוא מגיב לליתיום ונשבר עם טעינת הסוללה. לעיתים הוא גם מגיב לאלקטרוליט בסוללה ויוצר עיסה שפוגעת בביצועים. בכדי למנוע את התפרקות הסיליקון, קואי וחבריו ניסו תצורות שונות, כגון ננו-חוטי סיליקון וחלקיקי סיליקון הקטנים מדי כדי להתפרק. הם פתחו מבנה של "ביצה" ששמר את הסיליקון מוגן כמו חלמון בתוך קליפת פחמן, ונתן לסיליקון מקום להתנפח מבלי לשבור את הציפוי. לפני כחצי שנה, הם חשפו מבנה של "רימון", בו "ביצים" רבות כאלו, מקובצות בקבוצות בתוך קליפה אחת גדולה יותר של פחמן. כך הם מצמצמים את המגע בין חלקיקי הסיליקון והאלקטרוליט.. כעת, נשאר להם לצמצם את העבודה הנדרשת לבניית מבנה הרימון בקנה מידה גדול, ולמצוא דרך זולה להפיק ננו-חלקיקי סיליקון מקליפות אורז או מקור אחר. קואי גם עובד על סוללה עם אנודה ממתכת ליתיום, בעלת קיבולת אנרגטית יוצאת דופן. פרויקט נוסף שלו, הוא השימוש בקתודת גופרית. הגופרית גם היא נפוצה מאוד, והיא בעלת קיבולת אנרגטית גדולה. כך ששילוב של ליתיום וגופרית תוכל אולי לאחסן פי שש אנרגיה מטכנולוגיות הסוללות הקיימות. אבל הגופרית מאתגרת ביותר, הודות לענייני המוליכות שלה. האלקטרוליט מסוגל להמיס אותה. סוללות של ליתיום-גופרית נוסו בכלי רכב בלתי מאוישים. קואי נחוש לנסות עם הגופרית את אותן צורות ומבנים שניסה עם הסיליקון.
פרט למכוניות החשמליות, רשתות החשמל העתידיות מהוות גם הן אתגר ענק. האנרגיה המתחדשת, במיוחד אנרגיית שמש, נועדת להיות חלק מפתח מהפתרון לשינוי האקלימי ולעצמאות האנרגטית. אם עתיד האנרגיה נמצא בשמש, הרי שיש לדאוג לפתרונות שימור האנרגיה לתקופות ללא שמש. כרגע, המערכות הנפוצות ביותר לשימור אנרגיה בקנה מידה גדול בארה"ב הן התחנות הידרואלקטריות: בתקופות של עודף אנרגיה מעלים מים לגובה, ולאחר מכן כאשר האנרגיה נדרשת, המים נשפכים חזרה דרך טורבינות הידרואלקטריות. זהו תהליך מסורבל, בלתי אפשרי באזורים בהם אין סכרים. במעבדה, קואי מנסה סוללות נוזליות למחצה, של מתכת ליתיום בתמיסת פוליסולפיד, בהן הנוזל מגיב עם הליתיום במהלך הטעינה. המטרה היא למצוא עבור רשת החשמל פתרון במחיר נמוך ושניתן להכפלה לקנה מידה גדול. אחד החלומות של קואי הוא גם אחד משלנו: הטענה אלחוטית של סוללות.
למרות שכל המידע במגזין זה מובא תוך רצון טוב, אין חברת צ'יף אחראית על שגיאות בגין אי הבנה או הַשְׁמָטָה, או בגין השימוש העסקי או האישי שיעשה בו. חברת צ'יף אינה אחראית לדבריהם של כותבים-אורחים במגזין.גזין.ין.
מגזין זה נדחס אלקטרונית למען חסכון באחסון ותעבורת מידע מתוך שימת לב לאיכות הסביבה וחסכון באנרגיה.