הסרט בכיכובו של ברוס וויליס "מת לחיות" נקרא במקור "Die hard". כלומר, אחד שקשה להרוג. לפעמים נראה לנו כי גם את המידע המגנטי קשה להרוג. למרות כל אנקדוטות האימה שהבאנו לכם מעת לעת, על מידע שנעלם מבלי שבעליהם התכוונו, גם כאשר באמת רוצים להסיר מידע ממדיה... המשימה לא פשוטה. על כך יכול היה מרפי המפורסם (אדווארד מרפי ג'וניור), לחדד את החוק שהכניס אותו לדפי ההיסטוריה. למשל, באומר ש: "כל מידע שיכול להינזק (במיוחד אם יקר לבעליו) יינזק", ו-"כל מידע שאסור שישרוד (במיוחד אם חשוב להשמידו), ישרוד".
בכלל, יש בפולקלור של צ'יף קומץ "חוקים" כל כך מצחיקים שבא לבכות - או ההיפך. כמו החוק שאומר ש-"קורות החיים של העובד האידיאלי לתפקיד יגיעו רק למחרת היום שהמשרה כבר אוכלסה". או ההמלצה שהיינו נותנים לעברייני המחשב שאת מעלליהם אנו חוקרים: "אם לא הצלחת, השמד כל ראיה שניסית" מעולם המחשוב הארגוני: "החלק הקשה בעבודת מנהל הרשת היא שהמשתמשים לא בדיוק יודעים מה הם רוצים, אך הם יודעים בוודאות מה הם לא רוצים" בתחום האבטחה: "אם משהו באמת סודי, הוא ישכח במכונת הצילום" ומשהו שמתאים לכל ארגון: "העבודה מבוצעת על ידי עובדים שעדיין לא הגיעו לרמת חוסר היכולת שלהם"
תחשבו על זה: מדי שנה נמכרים בעולם מעל שני מיליארד מחשבים. המכירות עולות בכל שנה בכ-4.5% על מכירות השנה הקודמת. כדי להגן על המידע הנמצא במחשבים אלו קיימים אמצעים רבים, כולל מוצרי תוכנה וחומרה, תקנות ונהלים, ושירותי יעוץ מכל סוג שיעלה על דעתכם. ולמרות זאת, מחשבים שיוצאים מן המחזור הרבה מאוד פעמים נופלים בין הכיסאות. רוב המחשבים שנמכרים מדי שנה נועדו להחליף מחשבים אחרים, אשר נמכרים, ממוחזרים או מסולקים בדרך אחרת.
אחר הצהריים בשלישי השבוע, הביא חבר מחשב שמצא נטוש על אם הדרך, כמי שמביא גור חתולים עזוב לעמותה למען בעלי חיים. המחשב קצת ישן, שלם, תקין, הכיל מידע אישי, נגיש לכל דכפין. מה חשב מי שהניח אותו תחת עץ על המדרכה? או יותר נכון, מה הוא לא חשב?
תוכנות "מוחקות" מידע על ידי כתיבה-על. המידע לא נמחק אלא נדרס על ידי קוד אחר. המידע והדיסקים הקשיחים המאחסנים אותו, עמידים יותר ממה שרוב האנשים חושבים. חברת הצלת מידע אירופית-אמריקנית מצאה כי 60% מכל המחשבים שטופלו על ידי גופים ה"מוחקים" אותם לשימוש חוזר, עדיין מכילים מידע של הבעלים הקודמים בעת היציאה לשוק יד שנייה.
לא ברור אם זה ישמח את האיש שנצפה בחודש נובמבר אחרון במזבלה באנגליה, מחפש דיסק קשיח ישן שהוא זרק. הדיסק הכיל 7,500 ביטקוינס שהוא רכש בזול מאוד ב-2009. אבל לקראת סוף 2013, ערכם הגיע ל-7.5 מיליון דולר!
כיום בארצות רבות, הסכנה בחשיפת מידע אלקטרוני לא רק קיימת מהסיבות הברורות. כאשר המידע קשור לעסק, או לארגון ציבורי, מוטלים קנסות כבדים על רשלנות. וזאת, מלווה בדרך כלל בחגיגות בתקשורת ופגיעה קשה במוניטין. מידע על דיסק קשיח יכול גם להוות איום פוליטי או ציבורי, כפי שהוכח כאשר ממשלת בריטניה ביקשה להשמיד דיסקים קשיחים שהכילו מידע שסיפק אדווארד סנוודקן.
בארצות שונות קיימים ספקי "השמדת דיסקים". אצל רובם ההשמדה היא פיזית ונעשית על ידי קידוח חור או חורים בצלחות, אפילו מבלי לפרקן מן ההרכבה. השיטה מקובלת אפילו בעבור דיסקים של הבנקים הגדולים. בעבור המחיר הנכון, חברה להצלת נתונים המכבדת את עצמה מסוגלת לשחזר מידע מצלחות מחוררות, וזה אומר שהיזע שהושקע בניקוב, הושקע לשווא. גם צלחות מידע שנשברו לחתיכות מכילות מידע. פיסת צלחת בגודל של ציפורן מדיסק מודרני, יכולה להכיל יותר מ- 20GB מידע הניתן לשחזור ולשימוש. בעלי הדיסק שאחראיים על סילוק נאות, נשארים אחראיים לשימוש לרעה שיעשה במידע המשוחזר.
תהליך השמדת מידע מתוקשר בהרבה הינו שיטה אלקטרומגנטית המכונה Degaussing. תופעת הדה-גאוסינג מצמצמת או מבטלת שדה אלקטרומגנטי. כיוון שהמידע האגור בדיסקים קשיחים ובקלטות מידע הינו אלקטרומגנטי, תיאורטית, התופעה אמורה להסיר מידע מאותם מצעים, כפי שלפני שלושים שנה מגנט חזק היה פוגע במוזיקה בקלטות השמע. מכונות הדה-גאוס השתפרו במהלך השנים אך באופן לא מפתיע, תהליך ההשמדה באמצעותן כפי שהוא נעשה בדרך כלל לא כולל סריקה שגרתית ופרטנית לוידוא המחיקה. לכן, קשה לסמוך עליו.
אם עליכם להשמיד דיסק בודד או מאות מצעים, אנו מזמינים אתכם לצור קשר לעצה או להצעה
בתחום מערכות האחסון הארגוניות העושות שימוש בכוננים מסוג SD קיימות שתי דרכים לשמור את המידע: בשכבות (tiering) או מַטְמוֹן (cache). השמירה בשכבות היא לזמן ארוך אך דורשת השקעה משמעותית במשאבים. השמירה ב-cache, אמנם קצרת מועד בטבעה, דורשת משאבי פלאש צנועים יותר. ה-cache יכול להיות מ-3 סוגים שונים: "read-only"- מתייחס במידע שנכתב לשכבה הנמוכה ביותר של חומרה (דיסקים קשיחים ברוב המקרים). רק לאחר שהקבצים הללו עברו כמות מסוימת של בקשות קריאה, המידע מועתק ל-cache. בשיטת ה-"write through" נכתב המידע בו זמנית הן לדיסקים הקשיחים והן לשכבת הפלאש, בהתבסס על הרעיון שלמידע שנכתב אחרון יש את הסיכוי גדול יותר להיקרא. בשתי השיטות הנ"ל הכתיבה נעשית במהירות הכתיבה של הדיסקים. שיטת ה-cache השלישית מכונה "Write-back", ובה תוכנת ה-cache כותבת תחילה ל-cache עצמו ואז מאשרת את הכתיבה ליישום, עוד לפני שדבר כלשהו נכתב לדיסק של מערכת האחסון. מעת לעת, ולאחר תהליכי מיטוב (כמו ביטול כתיבה והתגבשות כתיבה) המידע הזה נכתב חזרה לדיסק. תהליך זה מאפשר התייעלות של תהליך הכתיבה, אך מסכן במידת מה את שלמות המידע - כמו במקרה של תקלה ב-cache שיכולה להתרחש לפני שהמידע הספיק להיכתב ליעד האחסון. באכסון בשכבות אין הבדל בין מידע שנקרא לעיתים קרובות לבין מידע אחר, אלא שכל המידע נכתב בשלמותו לאזור אחסון (או שכבה), ולאחר מכן מועבר לאזורים שונים על פי דרישות הביצועים של המשתמש או של היישום. במערכות האחסון בשכבות האוטומטיות ביותר, כל מידע חדש או שהשתנה נכתב תחילה לדיסקים קשיחים. מאוחר יותר, הן מעבירות את המידע לשכבה רמה יותר של פלאש, בהתאם לתבניות הגישה שהצטיירו. מערכות השכבות יכולות להזיז את המידע (משכבה פעילה פחות לפעילה יותר או להיפך) במקום להעתיק אותו כמו ב-cache לכיוון אחד בלבד (משכבה איטית לשכבה מהירה יותר).
"המחשוב בפשטות: על האמת הפשוטה מאחורי מערכות המחשב הביתיות והעסקיות"
מחשבים נמצאים היום בכל בית, עסק וארגון. המידע היקר לנו, התמונות והמסמכים, יכולים להימחק ולהיעלם מהמחשב ולגרום לעוגמת נפש ולנזק כלכלי. בהרצאה נכיר את העקרונות הפשוטים העומדים בבסיס פעולת מערכות המחשב. באמצעות עקרונות אלו נוכל להגן על המידע היקר לנו בפשטות וללא הוצאות מיותרות.
ההרצאה מיועדת לקהל הרחב, הסקרן להכיר את סודות המחשוב.
משך ההמתנה הממוצע בתור בסניף הדואר המרכזי בנס ציונה ירד בחודשים האחרונים. על פי הערכה מוחשית משוערת שלנו: מ-45 ל-43.4 דקות. במיוחד אם מטען הסוללה של הנייד עומד להיגמר וחייבים לחסוך בו, ההמתנה יכולה להפוך לחוויה דידקטית. השבוע למשל, למדנו שהרבה מאוד תושבי העיר מזמינים פרטי ביגוד דרך האינטרנט. וכי רובם מתאכזבים עם קבלתם בדואר. על פי רוב, התלונות מתמקדות בחוסר ההתאמה לגוף, לאיכות החומרים ולפרטים נוספים שלא ניתן להבין מהתצוגה ברשת. בקיצור, לרכוש בגדים באינטרנט הוא סוג של הימור. מי שמפסיד,
אורז את הפריטים מחדש, ולמחזיר. נס ציונה דומה מאוד לשאר העולם. אחת מכל ארבע הזמנות ביגוד ברשת, מוחזרת. 70% מן הפריטים
מוחזרים בשל מידות לא מתאימות.
חברות כמו Fits.me מפתחות פתרונות לצמצום שיעור ההחזרים. בפתרון של פיטס.מי הגולש מכניס את מידות הגוף לאתר, והמערכת יוצרת בובה ווירטואלית בהתאם. הגולש יכול להלביש על המודל את המידות השונות ולהעריך את ההתאמה בטרם יחליט על הרכישה. יצרני בגדים המוכרים ישירות ללקוח (Hugo Boss ונוספים), ומנויים על שירות ההדמיה, ראו לאחרונה עליה (כמעת הכפלה) במכירות וצמצום ההחזרות.
טכנולוגיה אחרת היא זו של Tailor Truck, שהוצגה להשקעות ב-Kickstarter והמשמשת בעיקר לייצור חליפות לגבר. מדובר בסורק 3D מיוחד המורכב על רכב מסחרי שנוסע ברחבי ארה"ב. הוא משתמש ב-14 חיישני Kinect כדי לקלוט יותר מ-3.5 מיליון מדידות נקודתיות של הגוף. החברה שולחת את המידות למפעל ייצור באסיה (אלא מה!) והלקוח מקבל את הבגד על פי מידות, 4 עד 6 שבועות מאוחר יותר. החליפה על פי מידות הסורק עולה בין 500 ל-1500 דולר.
מדענים מבית הספר הלונדוני לאופנה מפתחים תוכנה המאפשרת ללקוח הביתי להשתמש בה להתאמה המושלמת של הבגדים לגוף. המערכת מאפשרת למדוד את מידות הגוף השונות בכל מקום, באמצעות מצלמת ווב או טלפון חכם. הלקוח מצלם את עצמו ומעלה את הבבואה העצמית לאתר, מוסיף נתונים בסיסיים כמו גובה, משקל, גיל ומין. המידע נשלח לשרת, והמערכת מתאימה אותו לתמונה. התוכנה מסוגלת להמליץ על מידה זו או אחרת של בגד מהמלאי שבחנות.
על מנת להגן על התעשייה המקומית, ממשלתה של הנשיאה קירשנר בארגנטינה מגבילה את הרכישות מחו"ל דרך הרשת לשתיים בשנה, ואת ההוצאה המרבית ל-25 דולר. מי שבכל זאת ירצה לרכוש ביותר הזדמנויות או במחיר יותר גבוה, יאלץ להירשם בתור יבואן, ולשלם את המס של 50% מערך המוצרים המיובאים. נכון עד כה לשנה זו, כ-65% מן המוצרים הנרכשים בארגנטינה, מקורם בחו"ל.
למרות שכל המידע במגזין זה מובא תוך רצון טוב, אין חברת צ'יף אחראית על שגיאות בגין אי הבנה או הַשְׁמָטָה, או בגין השימוש העסקי או האישי שיעשה בו. חברת צ'יף אינה אחראית לדבריהם של כותבים-אורחים במגזין..
מגזין זה נדחס אלקטרונית למען חסכון באחסון ותעבורת מידע מתוך שימת לב לאיכות הסביבה וחסכון באנרגיה.