השבוע מת סופית הקומקום החשמלי האהוב עלי. בירכתי את עצמי על שהיה לי שכל לקנות בזמנו עוד אחד זהה, לגיבוי, וחנכתי אותו. אבל יש דברים שאי אפשר להחזיק עבורם גיבוי. כמו אדם אהוב (עד שיגיע עידן השיבוט?). או נכס היסטורי גדול ממדים שתחזוקתו מורכבת, יקרה, וגם ככה איתני הטבע או מעשי אדם מכלים אותו בהדרגה. או בבת אחת, כמו פסלי הבודהה מאפגניסטן, שהטליבאן החריב ב-2001.
כולנו מגבים קבצים, ספריות, מסדי נתונים. אבל אף פעם לא יהיה מספיק זמן או כסף כדי לגבות את כל הדברים היפים והחשובים בעולם. ארגון מלכ"ר CyArk פועל לגיבוי מונומנטים כמו פסלים, אתרי מורשת של האנושות, ואפילו אי שלם. עד כה, נוצרו על ידי CyArk יותר מ-100 העתקים דיגיטאליים, ויש רשימה של עוד 400 בדרך שעומדים לשימור מפני מלחמות, שחיקה ותוצאות שינוי האקלים.
השימור הדיגיטאלי מתבצע באמצעות סורקי לייזר תלת ממדיים, טכנולוגיית רדאר ונוספות, אשר בשילוב בונות מפות מפורטות של האתר או המבנה, ברמת המילימטר. הלייזרים קולטים גם נזקים מיניאטוריים, שקופים לרוב המצלמות. המידע התלת מימדי יכול לשמש לבניית מודלים היפר-ריאליסטיים ותוכניות flyover בעבור תיירים או תלמידים.
CyArk יושבים בקליפורניה, עותקי המאסטר של המדידות מאוחסנים בטייפים מגנטיים הנשמרים על ידי Iron Mountain, בין 2 הפטה-בייטים של מידע שממלא את הארכיון בתחתית מכרה אבן גיר לשעבר, בפנסילבניה. עבודתם רק מתחילה, אך יש כבר סימנים הצלחה לפרויקט השימור: באוגנדה, מודל ה-3D של CyArk משמש כעת לשחזור מערכת קבורה שניזוקה מאש.
סביר להניח שבעתיד הקרוב ביותר נוכל להסתייע במערכות רובוטיות אוטומטיות למיפוי אתרים כחלק ממאמץ השימור. כמו בנושאים רבים גם בנושא זה עיקר התקציבים מופנים לפרויקטים ביטחוניים ורק לאחר התייצבות הטכנולוגיה מתרחשת זליגה טבעית לתחומים האזרחיים. להלן קישורים לשלוש כתבות שפורסמו ביום רביעי ב I-HLS וקשורות בדיוק לעניין זה:
Edward Snowden חשף בפנינו הוכחות למה שהרוב המשכיל העוסק באבטחה וממשל כבר מזמן חשד. נכון, הוא גילה לעולם את מעשי הריגול של הממשלה אחר תושביה. אבל עובדה חמורה בהרבה שהוא חשף, היא שבציבור קיימת רמה מחרידה של השלמה פסיבית לאותו מעקב.
סקר YouGovגילה כי רק 19% מהציבור בבריטניה תומכים ברעיון הגבלת הזכויות של שירותי הביטחון למעקב אחר התושבים. 43% מן הנשאלים חשבו שהחשיפה של Snowden רעה למדינה. בשנות השמונים, איש לא היה מסכים למערכת המאפשרת חדירה מלאה למידע של הפרט, כפי שהמצב כיום. נראה איפה שרק מעטים הקולות הקוראים להגביל את מציצנות השלטון וניטור המיילים, לוגים, הזרמת מדיה (סטרימינג), פעילות ברשתות החברתיות וכו'. אפילו עיתונאים, שהיו צריכים להיות בין הראשונים לצעוק גוועלד! ולהזהיר מפני הסכנה, שותקים כמו דג או מקבלים את ההכתבות של משרדי הממשלה. קבוצת חוקרים ועיתונאים מבית הספר לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה בארה"ב והמרכז למדיה אזרחית של MIT שלחו בשבוע שעבר מכתב בנושא טכנולוגיות תקשורת הקשורות לתוצאות של מעקב ההמונים על הפרקטיקה העיתונאית לקבוצת סיקור הטכנולוגיות לביון ולתקשורת שמינה הנשיא אובאמה. מכתב ארוך זה טוען כי מעשיה של הסוכנות לביטחון לאומי בארה"ב לא תואמים את החוק והמדיניות להגנה על סודיות התקשורת בין העיתונאים למקורותיהם.
כנסו לחשבון ה-Gmail שלכם. הדביקו בחלון הדפדפן את השורה הבאה: https://history.google.com לא רק שתמצאו שם גרפים על התפלגות פעילות החיפוש שלכם, אלא גם את מילות המפתח שהזנתם בכל חיפוש וחיפוש מאז יצירת החשבון שלכם. אין צורך בפריצת החשבון כדי להציץ בנתונים אלו. לאלגוריתמים של גוגל יש גישה למה שמוצג שם, וכמובן שגם לעובדי גוגל מורשים לנתח מידע לצרכים שיווקיים או אחרים. ניתן לבטל (disable) את המעקב על היסטוריית החיפושים. אלא שעם זאת גם מוותרים על כלי שיכול לחסוך זמן במהלך העבודה.
נניח שאתם לא מרגישים טוב ומתכננים להגיע לרופא. מה תשאלו אותו בטלפון: איפה למדת? כמה שנות ניסיון...? היכן הקליניקה שלך? באילו שעות אפשר להגיע? סביר להניח שבטרם ביקור ובדיקה יסודית לא תדעו את אבחנתו, את חומרת הבעיה, אם זה ניתן לריפוי, ואם כן כמה זמן זה ייקח ובאיזה מחיר. מחלה של מערכת השתן, למשל, אפשר לרפא עם כדורים אדומים ב-15 ש"ח או עם השתלת כליה בחו"ל שבצידה הוצאת מאות אלפי שקלים. בנפילה בחופשת הסקי אפשר לטפל עם גבס אצל האורטופד, או בניתוח להחלפת המפרק באיבר מלאכותי.
גם בצ'יף רחב טווח הפתרונות לטיפול בתקלות של דיסקים קשיחים. רק לאחר תהליך לאבחון שמתבצע במסירות ובהקפדה, אנו מציעים פתרון, ומעריכים פרוגנוזה. על השיטה תוכלו לקרוא כאן
לשאלות נוספות תוכלו לכתוב לנו או לצלצל 08-9400070 בכל שעה.
המצרים כבר נהגו לכתוב על פפירוסים לפני אלפי שנים. את הגיליונות שלהם הם הכינו כאשר הם מדביקים עם בוץ מהנילוס שתי פיסות מגוהצות של סיבי גומא, בשתי וערב. התוצאה הייתה גיליון מלבני, אותו הם גזרו בשוליים וחיברו לגיליונות נוספים. את המצע הזה לא ניתן היה לקפל או לקמט. בשל שברירותו, היה צורך לגלגל אותו סביב מוט עבה מעץ או מתכת. כדי לכתוב על חומר חדש זה, הם נאלצו להמציא מכחולים, ולאחר מכן כלי כתיבה כמו קולמוסים ועטים, ודיו נוזלי למחצה. במנזר קטרינה הקדושה בסיני שמורים ציורים נוצריים מוקדמים, בהם נראים ספרים, קולמוסים לכתיבה ומיכלי דיו.
ה-meme הפופולארי הזה, הצית השבוע ויכוח בצ'יף: האם אמיתי או לא? לאחר גיגול קצר, הסתבר כי אכן לחתולים בימי הביניים (1445, ליתר דיוק) לא היו הרגלים מגונים פחות מאשר לחתולים של היום.
עוד הרבה לפני כן, על קירות המערות ועם פיגמנטים שונים הנציחו קדמונים את הרפתקאותיהם. רק לפני כ-4,500 שנה (תודה וויקיפדיה, מון אמור) התחיל להתפתח המתכון לדיו. בו זמנית, במצרים ובסין, עמלו אומנים וערבבו פיח (חלקיקי פחם זעירים), עם דבקים או חומרים צמיגיים מן הטבע. התקופה תואמת להתפתחות האומנות מהחריטה באבן. מאוחר יותר נוספו לדיו שמנים או מים כחומרים מְתַוּכים. הבעיה במתכונים השונים הייתה תמיד עמידות. הדיו נטע להתפרק, במיוחד באור השמש. הייתם חותמים חוזה על פפירוס, ותוך שנים ספורות המילים היו נעלמות. אפילו בתלמוד קיימות הנחיות של כתיבת מסמכים באמצעי שבאמת ישמר. גם ברומי העתיקה היה דיו הספיה הטבעי מחיק. המשורר הרומאי מרטיאליס נהג לשלוח את עבודותיו לעורך בליווי ספוג רטוב, כדי שזה יוכל לצנזר קטעים בקלות. להבדיל, את הדיו הרומאי של שמן ופחם לא ניתן היה למחוק עם מים. בין תקופת הפריחה של התרבות המצרית לעידן הקיסרות הרומית, ייצור הדיו דעך והפך כמעט לאומנות אבודה. אחרי כ-200 שנה לספירה הנוצרית, שוב החל השימוש בדיו, יתכן כתוצאה מוויכוחים בין כהני הדת לבין הכתבנים (סופרי סת"מ וכו') לגבי מרכיבי הדיו המותרים. החוק היהודי קבע שימוש בלעדי בחומרים טבעיים מסיסים במים. הבסיס לדיו הטרום-נוצרי משום מה לא ידוע. המעבר בין דיו על בסיס פחם לדיו סת"מ, שהוא הבסיס לדיו הכחול של היום, היה הדרגתי. יחד עמו התפתח הפשתן כמצע, צורה מוקדמת של נייר. בין המאה ה- VIII ל-XI, פותח מתכון כימי לדיו, על בסיס חומצה טאנית (tannic acid) ומלחי ברזל, עם שרף. וזה דיו הסת"מ. סוגי הדיו המבוססים מים מכילים חומרים המוסיפים לחות, כדי שאחרי הכתיבה הדיו לא יתייבש מהר מדי. כל דיו חייב את השרידות המתאימה למטרותיו, והוספת חומרי חיטוי תורמת לכך. לעיתים גם חייבים לאזן את החומציות עם תוספים. בימינו, הדיו חייב להתאים למיכון עמו ישתמשו בו, וזה נכון מאז המצאת הדפוס במאה החמישית לספירה. אך למרות שהדיו עזר במידה רבה לשמר את עבר האנושות, אין למעשה היסטוריה מובנית של הדיו - אנשים רבים ניסו מתכונים שונים עם מרכיבים מגוונים כל הזמן משחר ההיסטוריה. גם צבעים לצביעת בדים שמשו כדיו. למשל, עמים על שפת הים התיכון ניצלו פיגמנטים שונים שהופקו מיצורים ימיים. ומי שבידיו הטכנולוגיה (הדיו הבלתי מחיק) היה מסוגל לכתוב את ספריו. ומי שכותב -או משכתב- את ההיסטוריה, שולט על תדמיתו לאורך זמן.
במאה השישית המציא מישהו את הקולמוס, והדיו אולץ להפוך דליל ונקי יותר. הפצת הידע היה מוגבל אותה תקופה לעולם הדתי המסוגר. מתכוני דיו הועברו בין כמרים בלבד, חלקם כללו פיח וחומצה גופרתית, מתכות וסלעים. פיתוח הדיו השחור התקדם במאה השמינית עם תוספת שמרים (משקעים מתעשיית היין) וקרום של רימון. מכתבים שנכתבו עם דיו מרימונים שרדו מתקופת קרל הגדול מראים שבאותם ימים החל נושא האוטנטיקציה של מסמכים. המסמכים נחתמו על ידי הלבלר ועל ידי הכומר שהוסיף ציור של צלב. סימן נוסף נוסף ליד הצלב כאשר מלך היה מאשר את המכתב. אלופים בכתיבת מסמכים במאה ה-14 וה-15 היו תושבי פירנצה. באותה תקופה נכתבו בעיר יותר כתבי יד מאשר בכל אירופה יחד.
דיו סודי או בלתי נראה שימש לריגול ולתחבולה. ניתן לייצר אותו מחומרי מזון שונים. למשל, ב-1857 במשך ההתקוממות ההודית, השתמשו הבריטים בדיו בלתי נראה העשוי מעמילן אורז. סוגי דיו נוספים נעשו עם מיץ לימון, תפוז או בצל (חסמב"ה - זוכרים?), אך כדי לקרוא את הכתב היה צורך בחריכה של ממש. הדיו הסודי הנפוץ ביותר עשוי מ-קובלט כלוריד. כאשר מדללים את החומר לפני הכתיבה, הכתב מתייבש לגוון בהיר מאוד של ורוד. אך כאשר מחממים את הדיו על גבי הנייר, הוא הופך לכחול בהיר וברור. כאשר מוסיפים לתמיסה פנולפתלאין, הכתב נשאר בלתי נראה גם אחרי חימום, והוא מתגלה רק בנוכחות אדי אמוניה. היום כל ילד יכול לרכוש בחמישה שקלים עט דיו סתרים עם פנס UV שרק באמצעותו ניתן לקרא את שנכתב.
נדלג היום על הדיו בהיסטוריה של הדפוס, אך לא על מכונות הכתיבה שהזקנים בינינו זכו להקיש ולהרעיש בהן. הדיו שבסרט של מכונות הכתיבה היה צריך להתייבש באיטיות, לכן נרקח על בסיס שמן קיק, בתוספת חומצה אולאית (מרכיב עיקרי בשמן זית) וחומרי צבע. הספגת הסרטים בדיו היא תהליך מורכב. במיוחד בסרטים של שני צבעים. הסרטים נספגו בו זמנית בשני הצבעים ואסור היה שהם יתערבבו, אך נדרש שתהיה להם אותה צמיגות בדיוק. למי שמעולם לא יצא לו לכתוב במכונת כתיבה: שימוש אינטנסיבי במכונת הכתיבה גרם לטקסט להחוויר בהדרגה, מפני שהדיו בסרט הלך ונגמר. אבל, מנוחה של שעה קלה אפשר לדיו לחזור ולזרום משולי הסרט, ושוב קיבלו האותיות צבע רגיל.
תוצאות בדיקה פורנזית של דיו עזרו להוכיח זיופים. למשל, זיוף יומני היטלר שנמכרו ב-1983 למגזין Stern בתמורה ל-10 מיליון DM.
גם ב-1988 נתן הוותיקן לבדיקה פיסות מתכריכי טורינו ל-3 מעבדות מקצועיות נפרדות שבדקו אותן לתיארוך פחמן-14. הן גילו שהבד נארג בין 1260 ל-1390 לספירה, כלומר זיוף של תכריכי ישוע הנצרתי. בדיקה מיקרוסקופית גילתה כי תיקוני הבד נעשו באמצעות דיו על בסיס צמח פואת הצבעים (Rubia tinctorum). השימוש בצמח הגיע לאירופה רק במאה השישית לספירה.
רק במאה השנים האחרונות ראה העולם תקנים לייצור דיו. ב-1890 פרסמו שלוטיג ונוימן מתכון לדיו שאומץ על ידי מדינת מסצ'וסטס כתקן לכל המסמכים הרשמיים. ב-1912 קבעה ממשלת פרוסיה ספציפיקציות מסוימות לתקן הדיו למסמכים. ממשלת אה"ב כללה ב"תקן האוצר" שהנוזל לכתיבה חייב להתאים לתקן של מדינת מסצ'וסטס. ממשלת בריטניה קבעה שאת כל הדיו בשימוש על ידי משרדי ממשלה חייבים לרכוש במכרז פומבי, המבוקר על ידי משרד מכשירי הכתיבה של הוד מלכותו. המשרד נעזר בכימאי הראשי של מס ההכנסה, הבודק דגימות דיו רנדומאליות.
חדירת המחשב האישי יצר צורך במדפסות ביתיות. עובדה זו גרמה למהפכה בהיסטוריית הדיו ופיתוחו. מודלים מוקדמים של מדפסות ביתיות השתמשו בראש אלקטרומגנטי שהוביל מספר סיכות אל תוך תבנית. הסיכות נדחפו קדימה, התנגשו בסרט הספוג דיו, והעבירו את נקודת קצה הסיכה אל הנייר. תבנית של נקודות זהירות רבות יצרה את התווים. לאחר שנוצרה תבנית הנקודות, היו מספר דרכים להעביר את התווים אל הנייר.
מדפסות הזרקת דיו יצרו מהפכה בתעשיית הדפוס אך ראשי הדיו היו כה רגישים עד שהיה צורך לפתח סוגי דיו שונים עבורם. הדיו להזרקה לא משתמש בדיו להדפסת צבע, אלא בפיגמנטים. התהליך שופר בצורה כזו שהצבעים כבר לא דוהים או מאבדים את הברק בשמש או באור טבעי חזק. השיפור הוביל למהפכה נוספת בתחום שילוט החוצות. הנקודות במדפסת הזרקת הדיו, מזעריות וממוקדות בדיוק מרבי. קוטר הנקודות נע בין 50 ל-60 מיקרון. לשם השוואה, חישבו על כך ששערת אדם עובייה 70 מיקרון בממוצע.
מדפסת הלייזר, שהומצאה במעבדות Xerox, ממקדת קרן אור החורט תבניות של יונים עם מטען חיובי, על גבי תוף גלילי. כך נטען החומר האורגני הרגיש לאור, (הטונר) במטען שלילי. התוף מסתובב, חלקיקי הטונר השליליים נדבקים לתבניות החרוטות על ידי קרן הלייזר, ומועברים לנייר.
בכל משפחה יש "כבשה שחורה", אבל ישראל אמורה להיות אור לגויים. מעציבות אותנו מאוד חדשות שמתפרסמות על ישראלים שנחשדים במעשים לא יפים. במיוחד הדבר נוגע כאשר מדובר בתחום המחשוב, כי רובם של הנחשדים היו פעם לקוחות, ספקים, תלמידים, עמיתים ואפילו עובדים בצ'יף. השבוע התבשרנו כי בכירים באורקל ישראל נחקרים על אי סדרים בניהול. גם ב-2008 וב- 2010 קרה דבר דומה עם מקאפי ישראל (רבים עוד זוכרים שחברת בת של צ'יף יצגה בארץ את היצרן בין 1991 ל-2000). חברה יכולה לסבול הפסדים, לאבד לקוחות, להיכנס לחובות, להתקשות לתפקד ו-במיוחד בזמנינו ובענף שלנו- זה לא בושה. אבל כאשר מזכירים "אי סדרים" זה כבר טון שונה לגמרי. היו טובים, נהגו בניקיון כפיים. ישראל היא משפחה אחת, אל תעשו לנו בושות.
למרות שכל המידע במגזין זה מובא תוך רצון טוב, אין חברת צ'יף אחראית על שגיאות בגין אי הבנה או הַשְׁמָטָה, או בגין השימוש העסקי או האישי שיעשה בו. חברת צ'יף אינה אחראית לדבריהם של כותבים-אורחים במגזין.
מגזין זה נדחס אלקטרונית למען חסכון באחסון ותעבורת מידע מתוך שימת לב לאיכות הסביבה וחסכון באנרגיה.