..."מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית."
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מאמין שכל האינטרנט כולו שייך לארה"ב. וליתר דיוק, ל-CIA הזוממת נגדו. לכן, הוא דורש אינטרנט משלו. במדיה מאמינים כי אם יצליח בדרישותיו, הרשת הרחבה תהפוך לאוסף שברים, גטואים אזוריים של מידע. המלחמה הקרה החדשה, שהתחילה עם הבריונות באוקרינה, התרחבה כך לאינטרנט
ראשית, באמצעות ראיון טלוויזיוני שהתקיים במהלך מפגש פורום עיתונאים בסנט פטרסבורג, פוטין הזהיר את בני עמו להימנע מהשימוש בגוגל. למה? כי התעבורה של גוגל עוברת בשרתים האמריקנים וכל דבר מנוטר שם. תמיד זכרו - אמר הנשיא - שזו המציאות שהאמריקנים יצרו ואשר התגלה לעיני העולם הודות למלשן מ-NSA, אדווארד סנוודן שמצא ברוסיה מקלט משלטונות ארה"ב.
עוד אמר פוטין שהאינטרנט בכלל התחיל כפרויקט מיוחד של ה-CIA, וממשיך להתפתח ככזה. "השאר, נעשה על מנת לשווק אותו ולהתפתח למימדי ענק. אבל בלי קשר, היא תוכנית צבאית מיוחדת, בה השירותים המיוחדים הם עדיין במרכז העניינים. עלינו להלחם בנחישות למען עניינינו, וכמובן שמצד הממשלה אנחנו נתמוך בכך".
פוטין לא חסך ביקורת מ-Yandex, מנוע החיפוש הגדול ביותר במדינתו, המנהל כ-60% מכל החיפושים האינטרנטיים ברוסיה, אך מבוסס בהולנד - "לא רק מסיבות מיסוי, אלה גם מסיבות נוספות". לאחר התבטאויות אלו, המניות של Yandex סבלו ירידה חדה. גם בעבר הנשיא פוטין ביקר את רשת האינטרנט ודורש יותר השפעה ממשלתית עליה. באופן שגרתי, הקרמלין חוסם בלוגים של מנהיגי אופוזיציה. פוטין לא שומר בסוד את שאיפתו לאלטרנטיבה רוסית. אבל פוטין לא לבד. הגילויים של סנודן גרמו להתעוררות ופניות ממקורות שונים, כולל ממשלות גרמניה וברזיל, אשר קוראות לפחות התערבות אמריקנית ברשת. כפי שרבים הזהירו, נוהלי ההשגחה הממשלתית של ארה"ב לא הועילו, אפילו הזיקו.
כיצד יראה עולם שבור, בו לכל אזור יהיה רשת משלו? האם נוכל להמשיך ולקרוא לזה The world wide web? דבר אחד בטוח: תושבי הרשת האלמוניים ברמות ה-darknet יכנסו אפילו עמוק יותר למחילותיהם, ויוכלו להמשיך ולהגיע לכל מקום שיחפצו. לא משנה מה תגיד ענב גנד גלילי.
Stuart Parkin הוא השנה חתן של פרס ה-Millennium Technology, הנחשב לסמל הצטיינות עילאי בטכנולוגיה, ומקביל לפרסי הנובל במדע. הפרס מוענק אחת לשנתיים. הזוכים מקבלים מיליון יורו מאקדמית הטכנולוגיה בפינלנד, מוסד משותף לממשלה ולתעשייה בפיניות. אך הפרס מוענק לא רק על הישגים טכניים, אלא בזכות הדרך בה עבודת הזוכה משפרת את חיי האדם. בין הזוכים של השנים הקודמות נמנים אב האינטרנט Tim Berners-Lee ו-Linus Torvalds מפתח ליבת ה- Linux. פארקין זכה בפרס בזכות פיתוח ה- spin valve sensor (חיישן שסתום ספין) אשר מאפשר שמירת מידע על גבי דיסק קשיח על ידי פנייה לכיוון הספין של האלקטרונים במקום למטען שלהם. החיישן, שפותח בין שנות השמונים המאוחרות לשנות התשעים, אפשר את האיתור של אזורים מגנטיים בדיסק, שהיו פי 1,000 יותר קטנים מאשר האזורים השמישים הקודמים. הפיתוח הגדיל פי אלף את קיבולתן של צלחות הדיסקים מבלי לשנות את הגודל הפיזי. IBM יישמה את הטכנולוגיה של פארקין, שהפכה מאוחר יותר לתקן בתעשייה. היא קיימת בדיסקים מכל סוג, כולל שרתים והגבירה באופן דרמטי את פוטנציאל האינטרנט.
חברי ועדת הפרס אמרו שהחידושים של פארקין הובילו להרחבה ענקית של הרכשת מידע וקיבולות האחסון, מה שאפשר את ההתפתחות של מרכזי מידע גדולים ושירותי ענן, רשתות חברתיות, מוזיקה והפצת סרטים ברשת. אנו יכולים היום להוריד סרטים, להשתמש במדיה חברתית ולחפש מידע ברשת מפני שכל המידע מאוחסן בדיסקים מגנטיים בעננים השונים. המידע מאוחסן בדיסקים מפני שזו דרך cost-efficient הודות להתקנים ספינטרוניים. עולמנו העדכני המקוון אפשרי במידה רבה הודות למבנים המגנטיים הדקים כאטומיים.
"אל תעמידו פנים שאם תעשו אותו דבר פעם אחר פעם תוכלו לצפות לתוצאות שונות. משבר הוא הברכה הגדולה ביותר שיכול לקרות לאנשים ולמדינות, משום שהמשבר מביא להתקדמות. היצירתיות היא תולדה של ייסורים, כמו שהיום מפציע מתוך הלילה. זה המשבר שמוליד את ההמצאה, הגילוי והאסטרטגיות הגדולות. מי שמתגבר על משבר, מתגבר על עצמו... מי שמייחס למשבר את הכישלונות והמצוקות שלו, מזניח את הכישרון שבו ומכבד יותר את הבעיות מאשר את הפתרונות. המשבר האמיתי הוא המשבר של חוסר היעילות. אי הנוחות של אנשים ומדינות היא תוצר של עצלות במציאת פתרונות לבעיות שלהם. ללא משבר אין אתגרים, ללא אתגרים החיים הם שיגרה, ייסורים איטיים. ללא משבר אין הצטיינות. בעת משבר מתגלה הטוב ביותר של כל אחד, כי בלי כל משבר כל רוח הוא רק ליטוף. לדבר על משבר הוא לקדם אותו, לשתוק בעת משבר הוא לרומם את הקונפורמיזם. במקום זאת, בואו נעבוד קשה. בואו תגבר על המשבר המאיים היחידי, הוא הטרגדיה של לא להיות מוכן להתגבר."
שלום לכם קוראים חדשים וותיקים. אני אולי לא לגמרי חדש בעבודה בצ'יף, אבל עדיין תירון אומלל בענייני כתיבה. לקראת הפרסום הראשון שלי כאן, קיבלתי הזהרות והמלצות מעמיתים. התוצר שתקראו בשורות הבאות יהיה ככל הצפוי תמצית שחוטה, מורטה וחיוורת מהטיוטה המקורית... וטוב שכך.
בסך הכול באתי לציין כמה עובדות פשוטות, וכעת נעבור לפואנטה: מספר נקודות תורפה בתחום ההגנה על המידע העסקי של כולנו. כאשר אנחנו משתפים מסמך שיצרנו - כמו מכתב בוורד, או קובץ אקסל, והכי נפוץ: מפרזנטציות פאוור פוינט הישנות, אנחנו גם משתפים מידע נסתר, מטה-דטה הכלול בקוד הקובץ. את אותו מידע ניתן לדלות בכלים יחסית פשוטים, וכל אחד יוכל לדעת מי יצר את הקובץ, באיזה ארגון, באיזה תאריך, מה שם התחנה שלו, הדיסק הקשיח או השרת בו נשמר הקובץ, שמות של קבצים קודמים מאותו מקור, גרסאות קודמות של המסמך, הערות שרשמו מי שבדקו את המסמך, את המידע אשר בתבנית, שטקסטים חבויים ועוד. אחד הדברים הפשוטים ביותר שאפשר לעשות לפני שמשתפים או מפיצים מסמכים ברשת הוא לבדוק את המאפיינים של מסמכי אופיס או PDF, אשר מאפשרים שינוי או עדכון של נתוני המסמך. לבדוק אם קיים במסמך מידע חבוי וכו'. מסמכים לשימוש משפטי מצדיקים לפעמים השימוש בתוכנה שתציג את המטה-דטה במסמכים ותאפשר מחיקתו, ותוכנות כמו Workshare Protect סורקות את המסמכים לאיתור מידע רגיש ומתריעות.
נהוג ונפוץ להיכנס ממחשבי מקום העבודה לשירותי אימייל מבוססי רשת. בסביבה משרדית הגישה לרשת היא בדרך כלל דרך שרתים המהווים באזור ניטראלי של הרשת הקרוי DMZ, מעין תת-רשת שהיא מסדרון מעבר מוגן אל רשת האינטרנט הרחבה. ביציאה לאינטרנט דרך אזור זה, המשתמשים יכולים ליצור פרצה (back door) דרך חומת האש הארגונית, ולאפשר חדירת קוד זדוני או פורצים השואפים לנצל את משאבי הרשת. כיום, כאשר כל אחד יכול לגשת למייל מבוסס רשת באמצעות הטלפון הנייד לסידור ענייניו הפרטיים, אין כמעט סיבה מוצדקת לעשות זאת דרך תחנות העבודה הארגוניות. הגיע הזמן לחשוב על מדיניות ארגונית בנושא, וניתן לשם כך להתייעץ עם מומחי אבטחת רשתות וספקי אינטרנט.
Phishing היא טכניקה המשתמשת בהנדסה חברתית כדי להוציא ממשתמשים במרמה מידע חשוב כגון סיסמאות גישה לחשבונות בנק ואשראי. כאשר העובדים מנהלים את חשבונות העסק, גם העסק נמצא בסכנה. יש דרכים שונות לגרום למשתמש למסור מידע חסוי מסוג זה, ובד"כ זה נעשה באמצעות מייל או כאשר הוא נכנס לאתרים המדמים אתר לגיטימי. הדרך הטובה ביותר להתגונן הוא להגביר את המודעות בכל הרמות, מהמנהלים החשובים ועל לפשוט ביותר מבין הפקידים.
השבוע כולם שיתפו את התמונה הזו בפייסבוק:
אכן, קיבולת האחסון של התקנים זעירים גדלה פלאות, גם הדיסקונים מסוגלים להכיל כמות גדולה של מידע וזה מה שעושה אותם הרבה יותר מסוכנים מנקודת המבט של אבטחת המידע. עובדים מעבירים באמצעותם קבצים ממחשב למחשב בתוך העסק ומחוצה לו, ולא לשכוח שיחד איתם יכול לעבור קוד זדוני בלתי מורגש. ההתקנים הניידים יכולים גם ללכת לאיבוד במרחב הציבורי ומחוץ לשליטת הארגון. אם הם לא מוצפנים או מוגנים סיסמא, כל אחד שימצא אותם יוכל לקבל גישה למידע עסקי לא לו. גם בנושא זה הדרכה, מודעות, ואפילו מדיניות מגבילה יכולים לעזור למנוע דליפות.
מתי מסתיימת תקופת רישום האתר שלכם? ומי מטפל בחידוש? ה-Poachers הם אנשים שמסיירים את הרשת ומחפשים שמות מתחם שרישומם זה עתה הסתיים. עוד לפני שהספקתם לחדש, הם יבקשו לרכוש את שם המתחם, וכאשר תתעוררו אולי יסכימו למכור לכם אותו בחזרה... במחיר הרבה יותר גבוה! במקרה פחות טוב, הם יקימו אתר משלהם שינצל את התעבורה שיצרתם באתר שלכם. הדוגמא הקלסית היא של אתר יצרן בגדי ילדים שנחטף לטובת אתר של חומרים פדופיליים. איחור בחידוש מתחם יכול להעלות ביוקר - בכסף או בתדמית. קיימים מקרים של הקמת אתרים בשמות דומים מאוד המנצלים שגיאות כתיב של שמות מתחם פופולאריים (chip במקום chief, וכו'). קיימת אפשרות לרשום את שם האתר למשך שנים רבות כדי לחסוך את הטרחה של חידוש תדיר ולעקוף את סכנת השכחה בחידוש, וגם לשלם עבור שמירה על שמות מתחם דומים מדי לשלכם - כדי למנוע התחזות וניצול.
הנקודה האחרונה היא גם השלב האחרון בחיי המכשירים. במשרד קונים מחשב חדש, משתמשים בו מספר שנים ומעלים עליו מידע עסקי חשוב, לפעמים מסווג, וגם מידע פרטי של העובדים, כאשר בודקים את חשבון הבנק שלהם, עושים קניות מרחוק, או נכנסים באמצעותו לרשת חברתית. לפעמים תקלות מחייבות את איש המחשבים לבצע פירמוט, או אפילו להחליף את הדיסק הקשיח, או שהוא ימליץ אפילו להחליף את המחשב כולו. אם הוא עשה את עבודתו נאמנה, המידע שלכם יהיה זמין ושלם, והוא יוכל להעביר אותו ללא בעיה לדיסק חדש, למחשב חדש. תוך זמן קצר אתם תמשיכו לעבוד כרגיל, שמחים וטובי לב. נדיר מאוד שבשלב זה תקדישו מחשבה לגורלו של הדיסק הישן, או המחשב הישן. אם הוא לא נשאר ברשות האינטגרטורים, או נתרם "למטרה טובה", הוא סולק. וגם אם הוא היה תקול, עדיין מכיל את כל אותם מכתבים, טפסים, טבלאות, סיסמאות ולוגים של פעילות שהיו עליו ביום האחרון שהשתמשתם בו. עכשיו תגידו שזה לא מדאיג אתכם. למה? כי המכשיר היה מקולקל ולא היה כדאי לתקן אותו? אני משווה את זה לרכב עמוס יהלומים, שנשלח למגרש הגרוטאות מפני שמנעולי הדלתות התקלקלו. מה עושים? - משמידים באחריות. ולא רק את הדיסקים או את המחשבים - כל התקן נייד שיכול להכיל מידע רגיש. הערה נוספת לגבי טלפונים ניידים: לעולם אל תזרקו אותם כאשר כרטיס ה-SIM בתוכם. את הכרטיס אתם יכולים לשבור ולזרוק את החלקים נפרד, או לגרוס במגרסה שמסוגלת לגרוס פלסטיקים (כמו כרטיסי אשראי).
Niels Henrik David Bohr בא ממשפחה יהודית עמידה. תחת שלטון הנאצים סייע למדענים יהודיים, והחביא שתי מדליות זהב של חתני פרס נובל יהודיים על ידי המסתם במי מלך
"לפני זמן מה קיבלתי פנייה מעמית, שעמד לתת ציון אפס לאחד מתלמידיו, על תשובתו לשאלה בפיזיקה. הסטודנט עמד על כך שתשובתו נכונה. מורים ותלמידים הסכימו לבקש התערבות של גורם בלתי משוחד, ולשם כך נבחרתי. קראתי את השאלה, בזו הלשון: הוכח כיצד ניתן לקבוע את גובהו של בניין בעזרת ברומטר". תשובתו של התלמיד הייתה: קח את הברומטר לגג הבניין, קשור אותו לחבל ארוך, הורד אותו עד לבסיס הבניין, סמן ומדוד. אורך החבל יהיה זהה לגובה הבניין. התשובה הייתה נכונה, אך במידה והיה מקבל את הניקוד המרבי, הציון היה יכול לשנות את ממוצע הציונים השנתיים במקצוע, למרות שתשובתו לא הוכיחה רמת ידע גבוהה בפיזיקה. הצעתי לתת לתלמיד הזדמנות נוספת. ניתנו לו שש דקות למסירת תשובה אחרת לאותה שאלה, והפעם התשובה הייתה צריכה להוכיח את הידע שלו בפיזיקה. אחרי חמש דקות הדף שלפני התלמיד היה עדיין ריק. שאלתי אותו אם הוא רוצה לוותר, אך הוא השיב שקיימות תשובות רבות לשאלה, והוא מתקשה לבחור את התשובה הטובה ביותר. התנצלתי על ההפרעה וביקשתי שימשיך. בדקה שנשארה לו הוא כתב: זרוק את הברומטר מגג הבניין, חשב את זמן הנפילה באמצעות כרונומטר. ואז, מבררים את גובה הבניין באמצעות הנוסחה T2 X A X 0.5 = גובה. בשלב זה שאלתי את עמיתי אם אפשר לשחרר את הסטודנט. הוא העניק לו את הציון הגבוה ביותר. לאחר שעזבתי את הלשכה, פגשתי שוב את הסטודנט וביקשתי ממנו שיספר לי על התשובות האפשריות הנוספות. הוא נתן כמה דוגמאות: אפשר למדוד את גובה הברומטר ביום של שמש, ואורכו של הצל שלו. לאחר מכן מודדים את אורכו של צל הבניין באותה שעה בדיוק - ומחשבים את גובה הבניין בצורה הפשוטה ביותר. אחת הדרכים הבסיסיות ביותר היא לקחת את הברומטר ולהתחיל להעלות במדרגות הבניין, תוך כדי שמסמנים על קיר חדר המדרגות את גובה המכשיר פעם אחר פעם. כאשר מגיעים לגג, מודדים את המכשיר ומכפילים במספר הסימנים שנעשו מגובה רצפתה של קומת הקרקע - וזהו. שיטה מתוחכמת יותר היא לקשור את הברומטר לחבל ולהזיז אותו בצורת מטוטלת. כאשר המטוטלת נמצאת בגובה הגג, כוח המשיכה הוא אפס. אם ניקח בחשבון את מדידת ההאצה של המשיכה כאשר המטוטלת יורדת במסלול מעגלי ועוברת את הקו האנכי של הבניין, עם ההפרש בין הערכים ובעזרת נוסחה טריגונומטרית ניתן להגיע לגובה הבניין. משהו דומה אפשר לעשות אם קושרים את הברומטר עם חבל ומורידים אותו מהגג לרחוב. כאשר מזיזים אותו כמטוטלת ניתן למדוד את תקופת הנקיפה (Precession). ויש עוד הרבה שיטות נוספות, שהטובה מכולן יכולה להיות לדפוק באמצעות הבארומטר על דלת שרת הבניין וכאשר זה יפתח להבטיח לו את המכשיר במתנה אם יגלה לנו את גובה הבניין. הסתקרנתי אז שאלתי אותו אם הוא מכיר את התשובה הקונבנציונאלית לשאלה (ההבדל בין לחץ אטמוספרי שנמדד באמצעות ברומטר בשתי נקודות גובה שונות). הוא אכן אמר שמכיר אותה, אבל שבמשך לימודיו המורים ניסו ללמד אותו לחשוב. אותו סטודנט היה Niels Bohr, דני שזכה בפרס נובל בפיזיקה בשנת 1922 על הצעתו למודל האטום - עם הפרוטונים, הניטרונים והאלקטרונים שגחים סביב הליבה. הוא היה מחדש התיאוריה הקוונטית. בנוסף לאנקדוטה המעניינת והמצחיקה, מה שחשוב בסיפור הוא שהוא למד לחשוב. לזכות הסקפטיים, יש לומר שהאנקדוטה אמיתית לחלוטין. בואו נלמד לחשוב, יש אלפי תשובות לכל שאלה, הדבר הגאוני באמת הוא לבחור את הפתרון הפראקטי והמהיר ביותר כדי לפתור את הבעיה מן השורש, ולהתפנות לפתרון של בעיות אחרות"
לפני שנתיים הנפיקה החברה הממשלתית למדליות ומטבעות, מטבע זיכרון יפה מזהב לזכר סיפורו של דניאל והאריות שהתאפקו. על פי הסיפור התנ"כי היה דניאל נצר יפה תואר לשושלת דוד. מילדי האצולה היהודים שנלקחו מישראל בידי נבוכדנצר השני מלך בבל, לפני חורבן בית ראשון. דניאל גדל בחצר נבוכדנצר (ווריאיצייה קלה לדמות משה?). לאחר מות המלך, ירש את כס בבל בנו בלאשצר. המלך החדש אהב לארח בהיכלו המפואר. ערב אחד הזמין לחפלה לא פחות מאלף אורחים. משהייתה המסיבה בשיאה והמלך די מבושם (הזהרה לבלאשצר: לוט!) בא לו רעיון להגיש את הפינגר פוד בכלי בית המקדש שאביו נבוכדנצר לקח שלל. אולי לזכר נבוכדנצר פרקו ישראלים פעם ברזי זהב בטורקיה?. בקושי עלו מטעמי בבל הטרפים על שולחן בלאשצר בכלי פולחן הקודש, כאשר יד נסתרת החלה לכתוב משפט סתום על טיח קיר ההיכל: "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין" (מארמית: מְנֵא - משקל של חמישים או שישים שקל; תְּקֵל - שקל; פְּרָסִין - מחצית השקל). אפילו בין ערפילי היין, הבין המלך שזה לא בדיוק החשבון-עסקה של הקטרינג. שריו ויועציו, זה אחר זה, לא הצליחו לפרש את משמעות הכתובת. כמוצא אחרון נקרא דניאל לאולם. דניאל פירש (דניאל בעקבותיך, יוסף) את הכתובת כרמז לנפילת בבל ולכיבושה על ידי פרס ומדי: "האל מנה ושקל את מלכותך, מלך בבל, וגזר שדינה להיחרב ולהיות מחולקת בין מדי ופרס". דניאל לא טעה, ומשם מגיע אלינו הביטוי "הכתובת הייתה על הקיר". מסופר כי באותו לילה של שנת 539 לפני הספירה הנוצריתנהרג בלאשצר, ככל הנראה בידי הכובשים הפרסים שהשתלטו על העיר ללא קרב. מעניין מה נכתב בדו"ח הפתולוגי. במקומו עלה לשלטון דריווש הראשון. עם שם פרטי הרבה יותר קל לביטוי, דריווש המשיך במסורת קודמיו ומינה את דניאל ליועצו הראשי. אבל, שרי דריווש ויועציו קינאו בדניאל וניסו להפילו בתואנה של חוסר נאמנות למלך. מסתבר שבתקופת התנ"ך היו התסריטים די חוזרים על עצמם, כמו אצל יורשיהן התיאטרון, האופרות והטלנובלות בנות ימינו (הזהרת פלגיאט - מרדכי). בהסכמת המלך, קבעו השרים והיועצים חוק אשר חייב כל אדם לפנות בתפילה למלך בלבד במשך חודש שלם. ומי שלא יציית, יושלך לגוב האריות. "גוב" בארמית היא מאורת אריות שהייתה ברשותו של כל שליט קדום שכיבד את עצמו (הזהרת פלגיאט - כרישים, תנינים ושאר
טורפים אצל ג'ימס בונד). דניאל שלנו המשיך כמנהגו, והתפלל שלוש פעמים ביום לעבר ירושלים. זה הספיק ליועצים כהוכחת בגידה, ולא נותר לדריווש אלא לעמוד במילה שנתן ולהכניס את דניאל למאורת האריות. המלך כנראה הכיר את האריות שלו טוב כמו את היועצים שלו. לדעתנו, אריות בבל המפונקים והשבעים ידעו להעמיד מופע פראות ושאגות כדי שימשיכו לטפח אותם יפה בשבי. היועצים הערמומיים מצידם, טוו תוכניות זדוניות בסתר... אך דריווש הכיר את הסחורה שלו, ודרש שאבן גדולה שנושאת את חתימתו תכסה את פי הבור, כדי שאיש לא ינצל פרצות על מנת להרוג את דניאל. בלילה ההוא נדדה שנת המלך דריווש, ומיד עם עלות השחר הוא רץ אל הבור בהתרגשות גדולה ובקריאות: "דניאל, האלוהים שאתה סוגד לו סתם את פיות האריות ולא נגעו בך לרעה!". גרסה אחרת שמענו מפי מוזמן תדיר לאירועי ההתרמהשל המגבית היהודית בדרום אמריקה. הוא סבר שדניאל רק לחש לאוזני האריות: "אל תאכלו אותי! כי אחרי הארוחה באים הנאומים!" כדי שיוכלו בהוליווד לעשות יום אחד סרט, הורה המלך להשליך את כל מחפשי רעתו של דניאל לגוב האריות, והם מצאו את מותם בשיניהם של האריות (אחרי שהנאומים התבטלו)
וכעת לפתרון החידה: "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין" - על הכתובת שהופיעה על הקיר נאמר: "וְלָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא" (דניאל ה' ח') דהיינו שהבבלים לא היו מסוגלים להבין את הכתוב. האמורא רב מסביר מדוע לא יכלו לקרוא זאת: כי את המילים הללו כתב מלאך בצופן אתב"ש. כלומר: "יטת יטת אדך פוגחמט", שנשמע לנו די דומה לקללה עסיסית ברוסית. לדעת אמוראים אחרים נכתבו ארבע המילים בצופן אחר. כתב או צופן אתב"ש הוא צופן החלפה. בו מוחלפות האותיות הראשונות בסדר האלפבית העברי באותיות האחרונות בו. לפי כלל הא-ת ב-ש, אל"ף מוחלפת באות ת"ו, בי"ת מוחלפת באות שי"ן, גימ"ל מוחלפת באות רי"ש וכן הלאה. הרעיון הוא לרשום פעמיים את עשרים ושתיים אותיות (לא כולל אותיות סופיות) בשני טורים מקבילים - האחד מתחיל מאל"ף והשני מתחיל מהסוף, בת"ו. במקום כל אות במילה אותה מצפינים, כותבים את האות המקבילה בטור ההפוך. הפענוח מתבצע באופן זהה. מפרשי המקרא מייחסים את השימוש בצופן אתב"ש כבר לספר ירמיהו, בו במקום אחד מתנבא ירמיהו: "וּמֶלֶךְ שֵׁשַׁךְ יִשְׁתֶּה אַחֲרֵיהֶם" (ירמיהו כה כו), תרגום יונתן ומפרשים אחרים עומדים על כך שכוונת ירמיהו במילה ששך היא לבבל בצופן אתב"ש. נשאר כמובן להסביר כיצד נכתבו המילים על הקיר על ידי יד אדם מבלי שאיש יגלה את זהות הכותב. את זה נשאל בפעם הבאה שנפגוש את ליאור מנור.
למרות שכל המידע במגזין זה מובא תוך רצון טוב, אין חברת צ'יף אחראית על שגיאות בגין אי הבנה או הַשְׁמָטָה, או בגין השימוש העסקי או האישי שיעשה בו. חברת צ'יף אינה אחראית לדבריהם של כותבים-אורחים במגזין.
מגזין זה נדחס אלקטרונית למען חסכון באחסון ותעבורת מידע מתוך שימת לב לאיכות הסביבה וחסכון באנרגיה.