החופש הגדול כאן. רבים יוצאים עם המשפחות לחו"ל, וזו הזדמנות להכיר ולנסות להבין את המנטאליות של עמים אחרים. קל הרבה יותר להבין, כאשר לומדים את ההיסטוריה שלהם, וכמובן שבחופשה היסטוריה לומדים במוזיאונים (שגם ממוזגים לתפארת). המוזיאונים שמעניינים אותנו הם מוזיאונים של מדע וטכנולוגיה, אך לאחרונה גילינו שגם מוזיאונים של קרימינולוגיה יכולים להיות קשורים לתחום פעילותנו בהיבט של חקירות מחשב - Forensic computing. להלן סקירה.
אכזבה חלקית נחלנו במוזיאון הקרימינולוגיה האיטלקיברומא. המוזיאון שייך לרשות בתי הסוהר של משרד המשפטים. המוזיאון מתמקד במערכות הענישה. חלק מהמוצגים הקשורים לאחזקת אסירים, מצמררים לא פחות מהפשעים עצמם. www.museocriminologico.it
גם מוזיאון האינקוויזיציה המפורסם בעיירה הציורית rel="nofollow" בטוסקנה נקרא בעצם "מוזיאון העינויים והקרימינולוגיה של ימי הביניים". יש למוזיאון תערוכות נודדות שיוצאות את גבולות המדינה כדי להציג את אחת התקופות האפלות ביותר של האנושות.
אי אפשר להתעלם ממוזיאון נוסף אשר באיטליה, בעל אופי מקברי במיוחד: מוזיאון "Cesare Lombroso" לאנתרופולוגיה קרימינאלית, השוכן באוניברסיטת טורינו. בשנת 1876 יסד אותו הקרימינולוג היהודי-איטלקי, שנולד בשם Ezechia (יחזקאל) Marco Lombroso. הנ"ל יצר אסכולה קרימינולוגית משלו, וכפי שנכתב בוויקיפדיה: "דחה את ההנחה העומדת ביסוד הקרימינולוגיה הקלאסית של ימיו, לפיה הפשע הוא נטייה המצויה בטבע האדם. במקומה הגה תיאוריה מורכבת, השואבת אלמנטים מהפיזיונומיה, האאוגניקה, הפסיכיאטריה והדרוויניזם החברתי. התיאוריה של לומברוזו (השייכת כיום לתחום הקרימינולוגיה האנתרופולוגית) טוענת כי הנטייה לפשע היא מורשת וכי מי ש"נולד פושע" ניתן לזיהוי על ידי מאפיינים חיצוניים, שבבסיסם ההנחה כי הנטייה לפשע היא אטביסטית. התיאוריה זכתה בזמנה להצלחה, ובמשך זמן מה היוותה בסיס למחקרים נוספים, ולחקיקה שהתקבלה במדינות שונות שנועדה להגביל ולסמן את הפושעים מטבעם. הנחות היסוד שלה הם: האדם הוא יצור דטרמיניסטי; העבריין נולד עבריין (עבריינים מלידה) והעבריין סובל מאטביזם." התצוגה במוזיאון נועדה להיות בסיס למערכת מדעית שהיום נחשבת מיושנת. האוסף משקף את המקום המרכזי של הפוזיטיביזם בתרבות המאה ה-XIX. המגוון הגדול שמוצג במוזיאון שם אותו בצומת מרכזית שבין הידע הפופולארי, הקרימינולוגיה הבינתחומית, האנטומיה, הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, האתנוגרפיה, האומנות, הבלשנות והסמיוטיקה, המשפט, ההיגיינה, התזונה ועוד.
ב-מוזיאון הפלילי של ימי הביניים ברותנבורג,גרמניה, האווירה מזכירה מאוד את זו שבסן ג'מיניאנו. גם העיירה העתיקה על גדות נהר הטאובר, מצליחה להעביר תחושה של חזרה בזמן. ושוב, אוסף אמצעי הענישה גורמים למבקר לתהות מי היה אכזר יותר: הפושעים או הסוהרים.
להבדיל, מוזיאון הקרימינולוגיה באתונה, יוון, שייך לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה המקומית. הוא שוכן בבנין של המעבדה לרפואה משפטית וטוקסיקולוגיה. לאוספים שבו, שכוללים פריטים עתיקים מאוד, אחראים הפרופסורים לרפואה משפטית, והם אכן משרתים את הפקולטות לרפואה ולמשפטים, כמו גם אקדמיות משטרתיות. www.criminology-museum.uoa.gr/en/node/60
גם באוניברסיטה לרפואה של גדנסק (דנציג) בפולין פועל מאז 2006 מוזיאון המרכז מוצגים שקשורים להיסטוריה ומסורת המוסד מאז 1945. האוסף כולל חפצים מהפקולטה לרפואה של וילנה מהשנים 1919-1939, ואחרים שקשורים ללימודי הרפואה בגדנסק מאז המאה ה-XVI. מיקוד המוזיאון הוא בהיסטוריה של החינוך והרפואה, ולאו דווקא ברפואה משפטית או קרימינולוגיה. המוזיאון פתוח לקהל בימי א-ה מ-18:30 עד 15:00. הכניסה ללא תשלום אך בתיאום מראש מפני שבחלל המוזיאון מתקיימים לעיתים שיעורים.
באוסטריה,מוזיאון הפשע באוניברסיטת גראץ נוסד ב-1896 על ידי עורך הדין המקומי Hans Gross, אשר מילא באותם ימים תפקיד של שופט חוקר בבית המשפט האזורי. במסגרת תפקידו הוא ניהל מאבק למציאת מקום זמין ונגיש עבור האוסף הפורנזי שהלך וגדל. תחילה, לא מדובר היה במוזיאון של ממש, אלא סדרה של אמצעי לימוד עבור סטודנטים, חוקרים ובלשים. בעמל רב השיג גרוס אישור של משרד המשפטים להורות לכל בתי המשפט באזור לשלוח חפצים למוזיאון. הוא בעצמו קטלג וכתב הנחיות לרישום כל פריט. אוסף גופי-העברה שלו שיקף את האמונה שלא ניתן לסמוך על הזיכרון או על האמינות של הודעות העדים, וכי רק ראיות פיזיות מסוגלות לתמוך באמת. גרוס ביקר את החינוך הלגאלי בגראץ בטענה כי הוא תיאורטי בלבד. ב-1893 פרסם את "מדריך הפתולוג הפורנזי" אך לאורך זמן כשל בניסיונותיו לשכנע את משרד החינוך ואת האוניברסיטה, להפוך את הקרימינולוגיה לנושא או קריירה עצמאית. ב-1898 התקבל באוניברסיטת צ'רנוביץ' כדי ללמד חוק פלילי. ארבע שנים לאחר מכן, התקבל באותה משרה באוניברסיטה הגרמנית של פראג. ורק ב-1905 קיבלו אותו כפרופסור לחוק פלילי באוניברסיטת גראץ, הבית שלו. ב-1912 הצליח לממש את חלומו עם פתיחת המכון הפורנזי של אוניברסיטת גראץ - שהודות לאוסף שהלך וגדל, הוליד לימים את המוזיאון.
במוזיאון הפשע של המשטרה הקנטונאלית בציריך אין כניסה מתחת לגיל 18. המוזיאון נוסד ב-1901 כאמצעי הדרכה עבור פרחי שוטרים. ב-1958 עבר שיפוץ וארגון מחדש, ונפתח לקהל הרחב. בשנות השמונים הורחבה התצוגה באופן הדרגתי. למשל, נוסף אוסף גדול של כלי נשק. הכניסה חינמית, אבל יש להזמין מקומות 3 חודשים מראש לפחות.
בבולגריה, יתכן בגלל קשיי שפה, לא הצלחנו למצוא מוזיאון קרימינולוגי או משטרתי (הסתפקנו בדו"ח קרימינולוגי השוואתי שקראנו לפני הטיול). סיור באתרי עתיקות ומורשת מגלה, כמו תמיד, כי לא מעט פשע ואלימות ליוו את היסטוריית המדינה. בביקור בנקרופוליס הטראקים בסוושטרי (Sveshtari) התרשמנו ממאמצי השימור של הקברים העתיקים. למרות שזה מדבר לזכות הארכיאולוגיה, ראויות לציון שיטות השימור - לתשומת לב העוסקים בזירות בשטח.
כניסה ופנים התל - קבר טראקי מלכותי. מחוז רזגרד, מרץ 2013
מוזיאון הקרימינולוגיה של אוניברסיטת Meiji בטוקיו רווי בעיקר במכשירי ענישה מתוחכמים ופחות מתוחכמים. ההסברים באנגלית מעטים, אך כפי שנכתב בהמלצה ב-Lonely planet, רוב המוצגים "מסבירים את עצמם". גל אקדמי של פוליטיקלי קורקט וארגון מחדש באוניברסיטה הוביל לשינוי שם המוזיאון ל: "מחלקה לחומרים פליליים"
בארגנטינה, על פי חלטת מטה המשטרה משנת 1923 הוכרז על הקמת מוזיאון משטרתי למחוז בואנוס איירס. אך המוזיאון מעולם לא קם. במקומו, בשנת 1949 נוסד מוזיאון הקרימינולוגיה, שנחנך רשמית רק ב-1951 בעיר La Plata. כיום הוא שייך למשרד לביטחון פנים של מחוז בואנוס איירס. מטרתו היא לשמר ולהציג מסמכים וחפצים בעלי ערך היסטורי ותרבותי. הוא כולל שני אגפים, ואולם לתערוכות מתחלפות, ספרייה וארכיון ללימודים היסטוריים-משטרתיים. המקום פתוח בכל ימות השבוע. אך בארגנטינה, כמו בארגנטינה, רב הנסתר על הגלוי: הדברים המעניינים ביותר הם אלה שלא מוצגים, ועליהם לא מדברים בכלל.
בקוסטה ריקה, מוזיאון הקרימינולוגיה הוא קטן, שייך ונמצא בבניין בית המשפט הגבוה לצדק בבירה San Jose. הוא נוסד ב-1981 וממוקד בשיטות למניעת פשעים המבוססות על מקרי פשע שהתרחשו בעבר. למוזיאון אין עדיין אתר או כתובת דואל. אם תרצו לבקר, מספר הטלפון המקומי הוא 22211340
עוד בחצי הכדור הדרומי: מכון הקרימינולוגיה האוסטרלי הוא מוסד ממשלתי למחקר ומרכז ידע בנושא פשע וצדק, הקיים מאז 1973. אין הוא מחזיק מוזיאון קרימינולוגי שאפשר לבקר, אך כן ספרייה ענפה עם קטלוג מקוון הפתוח לעיון, ובו מקום מכובד לפשע הקיברנטי. כיוון שגם הגישה הפיזית לספריה מוגבלת מסיבות ביטחוניות, ניתן לבקש השאלות באמצעות רשת הספריות הבינלאומית. עם זאת, בסידני קיים מוזיאון הצדק והמשטרה, שהוקם בבניין אשר שימש בין השנים 1856 ו- 1886 תחנת משטרה צמודה לבית משפט. הבניין שוקם למראו של שנות ה-1890, עם דגש לנושאים של פשע, ענישה, חוק וסדר. מוצגת בו גלריית צילומי פושעים ומגוון כלי נשק מן השנים המוקדמות של העיר. המוזיאון פתוח בימי שבת וראשון בלבד, מ-10:00 עד 17:00, פרט לחגים הנוצריים.
מוזיאון הפשע בוושינגטון די סי הוא אחד הסימפטיים (אם אפשר), בתחום. מוזיאון ה-FBI מתוקשר ומסביר פנים למבקר, נועד למטרות חינוכיות, עשיר באמצעים מתקדמים, מולטימדיה ועזרים לימודיים. הפשע מעולם לא נראה כל כך פוטוגני, וגם אתר המוזיאון מפותח ומזמין. http://www.crimemuseum.org - ניתן לרכוש כרטיסים מוזלים דרך האתר.
בשכונת ברוקלין של ניו יורק, מצפה למבקר הפתעה: מוזיאון פרטי וספריית מחקר בשם Morbid Anatomy Library (ספרייה חולנית לאנטומיה) ראו http://morbidanatomy.blogspot.co.il/p/morbid-anatomy-library.html. המקום אפוף אווירה בלשית ופתוח לקהל - שימו לב - רק בימי שבת מ-14:00 עד 18:00. התצוגה מורכבת מאוסף ספרים וקטלוגים, צילומים, עבודות אומנות, פוחלצים, חפצים הקשורים למוזיאונים רפואיים, אומנות אנטומית, אספנות, חפצים מסקרנים; היסטוריה של הרפואה, המוות והחברה; תולדות הטבע, מדיה עתיקה, וכו'. יתכן וקסם המקום תומצת במשפט הבא מתוך האתר: "המוזיאון מחויב לחגוג ולספק חומרים מוקדשים למקומות בהם מצטלבים מוות ויופי "
עדיין לא נגישים:
בלונדון, מוזיאון הקרימינולוגיה שוכן במתחם ה-New Scotland Yard, והוא מעולם לא נחנך רשמית. במקור, בשנת 1874, בלש במשטרת לונדון שאסף
בעצמו מספר פריטים הקשורים לפשעים שונים, הגה את רעיון והציג אותם לראווה. שלוש שנים לאחר מכן המקום זכה לביקור הרשמי הראשון של נציב המשטרה, שאחריו קיבל האוסף את כינויו "המוזיאון השחור". בין המוצגים המפורסמים במוזיאון זה, נמנה מכתב שמיוחס לג'ק המרטש, כמו גם אוסף מסיכות וכלי נשק ששמשו להוצאות להורג. המוצגים מן המאה ה-XX כוללים חפצים הקשורים לפשעים מתוקשרים,
רצח מפורסמים, שודי בנק, ריגול, מצורים וחטיפות. ב-1951 החלה תוכנית רדיו (לא של ה-BBC) שכבשה את העולם דובר האנגלית, בהנחיתו של Orson Welles. שם התוכנית היה "המוזיאון השחור", וכל מהדורה התבססה על פריט אחר בקטלוג של מוזיאון זה. הבעיה העיקרית לטיילים, היא שהכניסה למוזיאון מותרת לשוטרי הממלכה המאוחדת, ובתיאום מראש. http://www.timeout.com/the-black-museum
לפני שלוש שנים שמחו תושבי Tielmes, עיר השוכנת במרחק 43 קילומטר ממדריד, בירת ספרד. נודע להם שיפתח אצלם מוזיאון הקרימינולוגיה הספרדי, בבניין מיוחד במינו, ענקי, עתיק וקודר השייך למועצת הנשיאות, המשפטים והפנים. במקור, פעל בבניין בית יתומים בהנהלת מסדר נזירות "בנות הרחמים", ובחזית ניתן עדיין לראות את הכתובת "שבח לאל". לאחר מכן ולמשך תקופה, הוא שימש כמוסד לעבריינים קטינים. המוזיאון נועד להציג חפצים הקשורים לתהליכים המשפטיים רלוונטיים של פשעים מפורסמים. בין היתר הסכין והאקדחים בהם השתמש El Jarabo, או חפיסת הקלפים של רוצח פסיכופט שכונה "רוצח הקלפים". וגם, מסמכים מעניינים כגון כתב האישום של האנרכיסט שהתנקש במלך אלפונס XIII ובמלכה וויקטוריה ביום כלולותיהם. מיקוד המוזיאון כפול: של היסטוריה משטרתית ושל מערכת הענישה הספרדית. הוא יהיה מחולק לחלק ציבורי פתוח לקהל, ולחלק אחר עבור החוקרים הפורנזים והקרימינולוגיים, הם מסדי נתונים בליסטיים, טוקסיקולוגיים, גנטיים ושל אוכלוסיות ביולוגיות המשגשגות בגופות. גולת הכותרת במוזיאון יהיה אוסף גדול ויקר ערך של עצמות אדם שליקט הפרופסור לרפואה משפטית באוניברסיטת וולנסיה, J. Delfín Villalaín. המוזיאון נועד להיות אינטראקטיבי ולימודי, ולהתחדש בצורה מתמדת. זה לא יהיה מוזיאון של אימה, אלא מרכז מחקר למקצוענים ולחובבנים. הבעיה היחידה היא שלמרות שדלתות המוזיאון היו צריכות להיפתח במהלך 2011, המיתון הכלכלי באירופה הרחיק את מועד הפתיחה. רשמנו לפנינו ומצפים לחדשות בנושא.
באורוגואי, מוזיאון המשטרה נפתח לקהל ב-1931 אך נסגר בשנת 1979. מאז תכולתו בקושי נשמרת. מוצגים רבים נעלמו. באותם ימים היה נהוג שקצינים בעלי השפעה נהגו בחומרים כבשלהם, ונתנו אותם במתנה למי שהם חפצו בכך. עיתונאי שביקר בבית הספר הלאומי לשוטרים ב- Camino Maldonado התלווה לבלש הראשי José Victoria ושמע אותו מבקש מאחד העובדים את מפתחות "אולם הטכניקה". הבחור שאל בחזרה: "אתה מתכוון למפתחות המעבדה?", ונתן לו צרור. המחסן הנ"ל הכיל מספר מזכרות איכותיות הרומזות על דרך הפעולה של המשטרה של פעם. למשל, שתי ארוניות עם מספריים "כדי לחתוך את בגדי הגופות או הפצועים". חומצות, מריות, טפטפות וכלי חקירה על שולחן משיש. שלטים המדגישים את ההבדלים בין יריות עם נשק 38 ו-22 מילימטר. תבניות גבס של עקבות, שנלקחו לפני עשרות שנים. כל הכלים של מעבדת צילום של פעם, עם סרטי צילום שחור לבן. מיקרוסקופים אופטיים ועוד. ארבע דלתות עץ
נשענות על קיר, מחוררות לחלוטין מיריות - הן דלתותיו של בניין ליברייך, המעידות על 14 שעות של חילופי יריות בין שלושה פושעים שהגיעו מארגנטינה לבין פלוגת שוטרים ממונטווידאו בשנת 1965.התקרית הונצחה בסרט "כסף שרוף". בכל פעם שמישהו מזיז את הדלתות הישנות, איזה שבב עץ נופל. פריט מעניין נוסף הוא תיבת עץ מלאת קורי עכביש, בה נמצאו ב-6.3.1965, בחוף הרחצה שאנגרי-לה, חלקי גופתו של הפושע הנאצי Herbert Cukurs
("הקצב מריגה"). הרצח יוחס למוסד.
באפריל השנה הובטח לעיתונות כי בצ'ילה יפתח בקרוב מוזיאון החקירות, בשדרות Independencia מספר 56 של הבירה סנטיאגו. איסוף החומר התחיל למעשה, הודות לראש מחלקת החקירות של המשטרה לשעבר, Roberto Schmied Marambio. הנ"ל התגייס לכוח ב-1931, והגיע לראש סולם הדרגות לקראת 1958. הוא היה מעין בלש אגדי, לבש חליפה ועניבה, ומטפחת קטנה בצבצה תמיד מן הכיס העליון במקטורן. הוא הסתרק עם הרבה ג'ל והיה מעשן מקטרת בזמן שתשאל חשודים. הוא התיידד עם שוהי הרחובות בהן עבד, שם אסף חומרים שפרסם בספר "סלנג הפושע הצ'ילאני". לאחר מותו בשנת 2000, משפחתו תרמה את חפציו למוזיאון ההיסטורי של בית הספר לשוטרים, ששכן במרתף בניין מודרני בשדרות Pajaritos. הציוד שלו כלל שולחן כתיבה מעץ אלון, מכונת כתיבה משנת 1938, מנורת שולחן בסגנון באוהאוס, טלפון שחור עשוי בקליט ופסל ברונזה מיניאטורי של בניין מטה החקירות הכללי. את המקום לא ניתן לבקר, מסיבות ביטחוניות. לקהל גם אין גישה לאוסף הנשק והלוחיות העתיקות שהופקעו באוקיינוס השקט בתקופת מלחמת העולם השנייה. או למסמכים של "משרד מספר 50", חוליית ריגול נגדית שעקבה אחר תנועות הגרמנים השוהים בצ'ילה בתקופת המלחמה. האוספים הללו יוצגו לציבור עם פתיחת מרכז התרבות של משטרת החקירות בצ'ילה בבניין שנתרם למוסד זה בשנת 1989. הוא נבנה בתחילת המאה ה-XX, ושכן בו הביתן הראשי של המכון להיגיינה (1903-1924)- שהפך מאוחר יותר להיות המכון הבקטריולוגי, לימים משרד הבריאות. הבניין נבנה בסגנון ניאו-קלאסי, תוכנן על ידי האדריכל Émile Jéquier ונראה מאוד דומה לעבודות אחרות שלו, כמו למשל הבניין ה"תאום" שלו בצד השני של נהר מפוצ'ו: בניין תחנת הרכבת מפוצ'ו. בשנת 1985 ניזוק קשות ברעידת האדמה שזעזעה את צ'ילה, ונשאר מיותם עד שנתרם למשטרה. משטרת החקירות הקדישה את הבניין להכשרת חוקרים, וראשי חוליות לעתיד. בקומה הראשונה והשנייה שכנו הכיתות ובקומה השלישית, משרדי ההנהלה. ב-2010, רעידת אדמה נוספת החמירה את מצב הבניין, במיוחד בקומה השלישית, בה התמוטטו רצפות. הציוד והפעילות עברה לבניין בשדרות Pajaritos. ב-2004 קבוצת קצינים הציעה לשפצו ולהשתמש בו כמרכז תרבות ומוזיאון על פי עקרונות מוזיאון ה-FBI. עלות השיפוץ וההכנה המתוכננים היא של 2.8 מיליון דולר והאופטימיים צופים שהעבודות יסתיימו בין 2015 ל-2020.
הכול טוב ויפה, אך אל נשכח: החינוך מתחיל בבית. אלי ויסברט ממליץ לבקר בבית מורשת משטרת ישראלגליל תחתון, במרכז לימודי משטרה בשפרעם (קריית אתא). בתיאום מראש, הכניסה חינם.
כיום, אנו פחות ופחות מקבלים תקליטורים אופטיים לשחזור מידע, ראשית, כי מרבית לקוחותינו הם חברות וארגונים, ושנית מפני שמעט משתמשים בוחרים עדיין לשמור חומר בעל חשיבות, במצעים אופטיים ללא גיבוי נוסף.
לתקליטורים האופטיים הניתנים לצריבה יש את החולשות שלהם - רגישות לתנאי הסביבה, לשריטות, אך הם עדיין שימושיים למטרות מסוימות: העברת קבצים גדולים, אחסון תמונות וסרטים לפרקי זמן מסוימים, גיבוי זמני, גיבוי ארכיוני וכו'. הבעיה לפעמים היא דווקא מגבלת הקיבולת שלהם. CD יכול להכיל 700 מגה בייט = 0.7GB תקליטור DVD, בין 4.7 ל-17.08GB בהתאם להיותו חד או דו צדדי, וחד או דו שכבתי. Blu-Ray, בין 25 ל-128GB, תלוי בהיותו בגודל סטנדרטי או מיני, חד או דו צדדי וחד או דו שכבתי.
השבוע, חברות Sony ו- Panasonic הודיעו על שילוב כוחות להפקת תקליטורים אופטיים עם קיבולת של 300GB. בעבר שתי החברות כבר שיתפו פעולה כדי להגיע לתקן אחיד, כחברות באיגוד הבלו-ריי. החברות טוענות כי מטרתן המשותפת היא לספק את הדרישה של המשתמשים הביתיים, ושילוב היכולות של שתיהן יאפשר הפקת דיסק בקיבולת 300GB לקראת סוף שנת 2015. נשאלת השאלה אם המגמה שהביאה לנו את המחשבים הנישאים הדקים, לא תהרוג את הכונן האופטי בינתיים, והיכן בדיוק נוכל לנגן את התקליטורים הנ"ל בבוא היום.
סינגפור היא מדינה קטנה, ללא שפע של משאבי טבע. היא תלויה במסחר. אבל במסחר בלעדיות היא נכס, ובשביל בלעדיות צריך גם לפתח. מזכיר לכם משהו? James Dyson הוא ממציא. והוא יסד את חברת דייסון, שבוודאי שמעתם עליה בהקשר של מכשירי חשמל ביתיים - שואבי אבק, מאווררים. חשבנו שדעותיו של ג'יימס דייסון על פיתוח טכנולוגיות שוות שיתוף, אז הבאנו אותן כאן, מתוך todayonline. להלן:
"ממשלת סינגפור הבטיחה להשקיע 16.1 מיליארד דולר סינגפורי במימון פיתוח, חידוש ויזמות במהלך חמש שנים. מהלך חכם לביסוס ועידוד גידול המדינה לאורך זמן. אבל, האם בשביל פיתוח חמש שנים הוא זמן ארוך?. לקח לי 5 שנים ויותר מ-5,000 אבות טיפוס להשלים את עיצוב שואב האבק ללא שקית שלי. היה זה הימור: פלרטטתי עם פשיטת הרגל מספר פעמים, נאלצתי לקחת משכנתא שנייה על הבית שלי ולהלוות מאות אלפי פאונדים. אשתי ואנכי האמנו ברעיון שלי, אך גם כאשר הוא עבד, ההצלחה לא קרתה בין לילה. וזה היה שואב אבק, מוצר אחד בודד. המצאות גדולות זקוקות השקעות גדולות ולאורך זמן. קחו למשל, הננוטכנולוגיה. מדענים בכל העולם עסקו במחקר ננוטכנולוגיה מאז שנות ה-1960', ועד היום הם ממשיכים לגלות את הפוטנציאל שלה. סוללות נייר, שתהיינה קלות, דקות ויעילות יותר מכל דבר אחר שאנו מכירים כיום, רק תהינה אפשריות בשימוש בננו-צינורות פחמניים. ויש אינסוף יישומים אחרים. באוניברסיטאות וחברות טכנולוגיות בכל העולם, מתנהלת תחרות למסחר את הרעיונות הללו, שהם תוצר של עשרות שנות השקעה ומחקר. בחברת דייסון, מהנדסים עובדים על מסלול טכנולוגי שנמתח לאורך 25 שנים אל העתיד, עולים על דרכים חדשות לפתור בעיות, ליצור אבות טיפוס, לבצע בדיקות ולשפר אותן. לעיתים רחוקות יש רגע של "eureka". מה שגורם לזה להצליח הוא השילוב בין נחישות יצירתית ולוגיקה. רוב הקונצפטים מעולם לא יגיעו לשוק. אבל יש לנו כמעט 2,000 מהנדסים עם אפילו יותר רעיונות, כך שאף פעם לא חסרות בעיות לפתור או רעיונות לפתח. ההמצאות שמגיעות לסוף הדרך נמכרות בכל העולם ומבססות כלכלת יצוא חזקה. השנה דייסון פתחה מפעל לייצור מנועים. כבר 15 שנה שאנו מפתחים מנועים. כאשר התחלנו, המליצו לנו לנהוג בזהירות, והיו ספקנים לגבי החזר מובטח של ההשקעה. מאז השקענו במנועים 300 מיליון דולר סינגפורי. וכיום, המנוע המאוד קטן, יעיל וחזק שלנו, מניע את השואבים האלחוטיים ואת מייבשי הידיים מסוג Airblade, בצורה שמנוע קונבנציונאלי ויותר גדול מעולם לא היה מצליח לעשות. קיים בית קברות שלם של חברות שנפלו בשל החלטות לזמן קצר. המקרה של Kodak, למשל, שהייתה פעם מבצר בעולם הצילום, הפך למוסר השכל לכל חברת טכנולוגיה בעולם. לאחר שהם פיתחו את המצלמה הדיגיטלית הראשונה בשנת 1975, החברה קברה אותה מפחד שהטכנולוגיה החדשה תנגוס במכירות של הפילמים לצילום. עשרים שנה מאוחר יותר, המנכ"ל ג'ורג' פישר שפך בטון על עתיד החברה, באומרו "הדיגיטאלי יגדל מהר, אך לא יחליף את הצילום הקונבנציונאלי, לפחות בתקופת הקריירה שלי". בשנה שעברה Kodak הגישה בקשה לפשיטת רגל. מבט לזמן ארוך לא אומר הימנעות מסיכון. למעשה, ההיפך הוא הנכון. למשל, היזמית הסינגפורית אוליביה לאם מכרה את ביתה ואת מכוניתה כדי להתחיל חברה של טיפולי מים, כנגד האינטואיציה בתקופה בה לא היו דאגות למחסור במים. היא פיתחה סנן קרום-אולטרה-דק חכם , שהוא טכנולוגיית הליבה של כל מוצרי Hyflux. ללא מכונית, היא נסעה אנה ואנה בקטנוע, לפגוש לקוחות פוטנציאליים - מראה בלתי קונבנציונאלי אולי, אבל הייתה לה אמונה ברעיון. אנחנו צריכים יותר לוקחי סיכונים כמו גברת לאם. עוד אחד כזו היא אולי גב. Jaren Liow, זוכת פרס דייסון הלאומי בסינגפור. היא עובדת על Fil'o, מוצר המתריעה בפני הורים חרשים כאשר ילדיהם בוכים. יתכן ייקח עוד 10 שנים עד שהמוצר יהיה מוכן לייצוא. השנה, זוכה הפרס יקבל 60,000 דולר סינגפורי כדי לעזור להביא לשוק את הרעיון הטוב שלו. זו התחלה טובה, אבל רק התחלה."
כל התורה על רגל אחת? וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ
כל תורת הגיבוי על רגל אחת? אל תשמור רק עותק אחד של כל דבר.
מי שלא מגבה הוא כמו אדם שנוסע ברכב ללא גלגל רזרבי, ולא חגור. אפשר להמשיך ולנסוע שנים בלי כל בעיה. ביום שתהיה בעיה, היא תהיה חמורה, ויתכן סופנית. כי זה גם כמו מי שיש לו רק רגל אחת ללכת, ושהרגל הזו תישבר.
לפעמים מגיעים אלינו לצ'יף אנשים, ואפילו בעלי עסקים, שגוללים בפנינו את טרגדיה אובדן המידע שלהם... ובכל הסיפור כולו לא מזכירים אפילו פעם אחד את המילה "גיבוי". או שהם חושבים שכל דבר שמור בדיסק חיצוני למחשב, נחשב "גיבוי" - גם אם אין עוד עותק במחשב עצמו.
חייבים: עותק יומי לפחות לא חייבים: להעתיק כל יום את המידע - פתרונות אוטומטיים רבים נמצאים לרשות בעלי המידע. לעיתים הם לא מתאימים לצרכים שלהם, אך את זה אפשר לתקן, לשנות. מסתבר שזה יותר קל לשנות אמצעי גיבוי בלתי מתאימים מאשר לצור מודעות אצל מי שמעולם לא גיבה.
חשוב: להרחיק את הגיבוי מהמקור - הרחקה פיזית, כרונולוגית, ואם אפשר לגוון במדיה. על הנושא תוכלו להעמיק בקישור זה
קישורים
■ אפליקציות ירוקות - תמצאו אותן בבלוג של קק"ל ■ עונת החתונות בעיצומה. בשמלות כלה לא חוסכים ביצירתיות. התמצא הכלה שתרצה ללבוש שמלת מעצבים משובצת עכברי מחשב?
למרות שכל המידע במגזין זה מובא תוך רצון טוב, אין חברת צ'יף אחראית על שגיאות בגין אי הבנה או הַשְׁמָטָה, או בגין השימוש העסקי או האישי שיעשה בו. חברת צ'יף אינה אחראית לדבריהם של כותבים-אורחים במגזין.
מגזין זה נדחס אלקטרונית למען חסכון באחסון ותעבורת מידע מתוך שימת לב לאיכות הסביבה וחסכון באנרגיה.