תעשיית הבידור בארה"ב מפעילה לחצים על הממשל כדי להנחיל רגולציה שתאפשר לבעלי התוכן לשלוח תוכנה זדונית למשתמשים החשודים בשיתוף קבצים מוגנים על ידי זכויות יוצרים.
כבר מזמן מספרים לנו שלארגונים המייצגים קבוצות גדולות של אומנים, ארגונים המגנים על זכויות היוצרים שלהם (לדוגמא RIAAו- MPPA), יש אמצעים לדחיית פיראטים באתרי ההורדות וברשתות עמית לעמית. על פי השמועות האחרונות, הם רוצים להרחיק לכת. "הועדה לעניין גניבת הקניין הרוחני של ארה"ב" פרסמה דו"ח של 84 עמודים הכולל בין היתר הצעת אישור לשימוש חוקי בתוכנה זדונית במערכות ממוחשבות. בעיקרון, מדובר בהתקנת תוכנת סוס טרויאני -ללא ידיעת המשתמש וללא בקרה רשמית - שתפקידו להוכיח אם המשתמש עוסק או לא בפעילות פיראטית. במידה ותוכח באמצעות התוכנה פעילות בלתי חוקית, התוכנה תשתלט על מערכת המשתמש באמצעות שיטות Ransomware (כופרה). על המשתמש יהיה לשלם קנס על מנת לקבל את השליטה על המחשב בחזרה.
הצעת הועדה לא מסתכמת בכך. הארגונים מציעים להתקין מראש את הסוס הטרויאני על כל מערכת חדשה שתימכר. ארגון MPAA ציין ב-2011 (לקראת SOPA), כהוכחה ליעילות השיטה את השימוש הנרחב הנעשה בשיטה זו על ידי דיקטטורות כמו סין, איראן, איחוד האמירויות, סוריה, ווייטנאם, בורמה ועוד.
בנוסף, ניתן לכתוב תוכנה שתאפשר רק למשתמשים מורשים פתיחת קבצים בעלי מידע חשוב. אם משתמש בלתי מורשה ייגש למידע, סדרה של סנקציות תתממש. למשל, הקובץ ינעל, החשבון ינעל, המחשב יינעל, ורק ייפתח מחדש בהזנת קוד שניתן יהיה לקבל מרשויות אכיפת החוק.
הועדה קוראת לסביבה יותר תומכת ולהגנת רשת פעילה יותר, שתאפשר לבעלי הזכויות לבצע פעולות נועזות: להחזיר מידע גנוב, לשנות את המידע שנמצא בתוך מערכות הפורץ, ואפילו להשמיד מידע ברשת בלתי מורשית. ואולי, אפילו לנקוט בצעדים כמו צילום של הפורץ באמצעות מצלמת הרשת שלו, התקנת תוכנה זדונית ברשת ה-P2P שלו, או - שימו לב - פגיעה פיזית במחשב או ברשת של הפורץ.
47% מכל התאגידים ששמרו מידע בענן, איבדו מידע ונאלצו לשחזר מגיבויים. 37% מכל ה-SMB ששמרו מידע בענן, איבדו מידע ונאלצו לשחזר מגיבויים. 66% מאותם ארגונים (תאגידים +SMB ששמרו מידע בענן) ראו כישלון בניסיונות השחזור. נתונים אלו פורסמו בדו"ח של קבוצת אברדין שכותרתו “SaaS Data Loss: The Problem You Didn’t Know You Had". אכן, הם לא ידעו. חשבו שפותרים בעיה אחת אך נוצרה בעיה אחרת.
32% מכל החברות שהשתתפו בסקר של חברת סימנטק לשנת 2013 בשם "Avoiding the Hidden Costs of the Cloud", איבדו מידע בענן. מתוכן: 47% אבד מידע בגלל משתמשי קצה שמחקו מידע 17% אבד מידע מפני שמשתמשי קצה דרסו מידע 13% אבד מידע מפני שהאקרים מחקו מידע (אלו נתונים שהופיעו בדו"ח 9 איומי הענן החשובים ביותר לשנת 2013 של ארגון CSA)
רשת Boston Computing Network פרסמה בסטטיסטיקות של אובדן מידע משנת 2013 כי אובדן מידע בענן היא הסיבה השנייה של אובדן מידע מתוך 5 סיבות עיקריות. וכזכור, הבאנו בפניכם את הנתון של מוזי, על שיעור הארגונים שיסגרו תוך חצי שנה מאירוע של אובדן מידע נרחב: 60%. שימו לב ש-20% מכל העסקים הקטנים והבינוניים יחוו אסון כלשהו שיגרום לאובדן מידע חיוני, אחת ל-5 שנים (מקור: Richmond House Group) בשירות הגיבוי המקוון Carbonite (כן, ענן גם הוא) מעידים כי כ-70% מכל אנשי העסקים חוו או ייחוו אירוע של אובדן מידע שנוצר מפני מחיקה בטעות, תקלה בדיסק או בסיסטם, וירוסים, שריפה, או אסון אחר.
זה נכון, חלק מן הנתונים סותרים את האחרים. הסיבה יכולה להיות שבכל סקר השתתף מספר שונה של נשאלים, אבל באופן כללי, חברות וארגונים לא ששים להודות בכך שהם סבלו סוג זה של תקלות. במקרים אחרים, הנשאל - מנהל בכיר - כלל לא מודע לאירועים הרבים שמתרחשים בארגונו. העובדים הזוטרים, אם הם בכלל פונים בבקשה לשחזר, לעיתים קרובות נשלחים לבצע את העבודה מחדש כאשר המאמץ הנדרש לשחזור גובר על השפעתם או חשיבות הנתונים. "המאמץ" נמדד בטרחה וב-עלויות, והוא מטלה המתווספת לכלל המטלות בלו"ז אנשי המחשבים. לא משנה אם השיעור הוא 32% או 47%, כמעט חצי מכל הארגונים אבדו מידע עסקי חשוב בדרך זו או אחרת, ולעיתים קרובות הוא נמחק בטעות.
אנו בצ'יף חייבים לציין כי נתונים אלו אינם מפתיעים אותנו כלל. כמו בכל באזז חדש, גם אם פרוץ העננים לארצנו הזהרנו כאן במגזין מפני העברת כל הביצים לענן אחד. לקוחות רבים שהעבירו את המידע לענן חזרו, בהמלצתנו, לעשות שימוש במערכת BOSלשם גיבוי הענן חזרה לעותק מקומי המאפשר המשכיות שירות אמיתית.
כתבנו כאן מספר פעמים בעבר על חסרונות טכנולוגיית ה-SSD מבחינת ניצול, אורך חיים ואפשרויות שחזור מידע שאבד. הקורא חנוך הפנה אותנו לכתבה של לורן למבו מדצמבר 2012 באתר הידוע Tomshardware.com ועמדנו לשתף גם אתכם בקישור. כרגיל הועלתה בצוות הטענה כי לא רבים מכם נהנים מקריאת כתבות באנגלית . אז הנה לכם המפונקים, תקציר.
כיוון שירידת המחיר של הזיכרונות במצב מוצק יחד עם הביצועים הטובים שהם מציעים והחיסכון בחשמל הופכים אותם למצעי מידע רצויים, נשאר רק לפתור את סוגיית אורך החיים הקצר שלהם. בעיקרון, כדי להאריך את חיי ה-SSD מה שצריך לעשות הוא לצמצם את מספר הכתיבות לכונן. כל כתיבה לזיכרון פלאש יוצר הליך המכונה write amplification, דרך מסובכת ובזבזנית (של קיבולת) לשכתב מידע ומטה-דטה. כל הליך כזה צורך יותר מדי מקום ורוחב פס, וכתוצאה מכך מקצר את חיי המצע ומפחית את ביצועי הכתיבה הרנדומאלית למצע.
רובכם מודעים לתופעת הפרגמנטצייה של הקבצים בדיסקים הקשיחים. מכירים את הדרך בה היא פוגעת ביעילות המצע ויודעים גם למזער את הנזק באמצעות דה-פרגמנטציה. אבל בכונני SSD, בשל אופי המצע, פרגמנטציית הקבצים לא גורמת בקריאה לזמני "חיפוש" (seek time) ארוכים יותר. חיפוש אחר המידע וגישה לקבצים הם לא בעיה בזיכרון פלאש. אבל הכתיבה לכונן... זה כבר נושא אחר. מה שצריך להדאיג אותנו בכונני SSD היא הפרגמנטציה של המקום החופשי. אם יש מקום ריק המפוזר בין בלוקים שמכילים מידע, ותקועים בבלוקים שמלאים למחצה, מערכת ההפעלה תצטרך לחפש ביותר מקומות כדי למצוא מקום לכתוב, ופעולות הכתיבה תהפוכנה לפחות ופחות יעילות. ניתן להלחם בבעיית ה-write amplification על ידי איחוד האזורים הריקים ב-SSD. התופעה מצטמצמת כאשר מריצים TRIMכדי לשחרר אזורים ריקים שנלכדו בין בלוקים מלאים למחצה במידע. בכדי שפעילות ה-TRIM תרוץ ביעילות מרבית, המציאו את הפיצ'ר PerfectDisk®‘s SSD Optimize, אשר מבטלת את הפרגמנטציה של האזורים הריקים ומאחדת את אותם האזורים עם האזור הגדול ביותר של מקום ריק הקיים בכונן, לא משנה באיזה מיקום על גביו (התחלה, אמצע, או סוף). כלי עזר PerfectDisk ידועים ביכולתם לבטל ולמנוע פרגמנטציה בדיסקים קשיחים מסורתיים. בזיכרונות מצב מוצק, פרגמנטציית הקבצים לא פוגעת בביצועי קריאה כך שכלי לביטול פרגמנטציה של קבצים לא היה מועיל אלא בעצם, היה יוצר כתיבות נוספות לכונן. אך המוצר מזהה מצעי SSD ועוברת לברירת מחדל לגביהם: אופטימיזציה באמצעות פעולות TRIM המאריכות את חיי ה-SSD.
לדעתנו בצ'יף בכונני SSD אין כל משמעות למיקום הבלוקים המכילים מידע או הריקים כפי שהם נראים על ידי מערכת ההפעלה. המיקום הפיזי של כל בלוק מידע תלוי במערכות הניהול הפנימיות של כונן ה SSD ומותנה בהיקף השימוש הסטטיסטי של כל בלוק ובלוק ללא קשר למיקומו. מערכת הניהול הפנימית מציגה מיקומים למערכת ההפעלה בהתאם לצרכי מערכת ההפעלה וללא כל קשר למיקומם האמיתי. ולכן היעילות של התוכנה המוצגת כאן עדיין נדרשת להוכחה. כונני SSD מוגבלים ביותר במספר הפעמים בהם ניתן לכתוב או לעדכן מידע ושיטה זו פותחה לשם הערכת חיי הדיסק.
איך הייתם מגיבים אם מישהו היה אומר לכם שהדרך להאריך את חיי המכונית שלכם היא פשוט לנסוע פחות? אבל ב-SSD זה בדיוק כך. כמה שפחות תכתבו אל הכונן, כך הוא יחיה יותר. מפני שלפני שניתן לכתוב על ה--SSD יש צורך לפנות מקום - "למחוק" את הבלוקים. כך שהפעולות המרובות הנדרשות לכתיבה בודדת מגבירות (amplify) את התוצאה של ניסיון הכתיבה הבודד. וכך השחיקה של הכונן מצמצמת את חיי ה-SSD וגם כמובן פוגעת בביצועי הכתיבה הרנדומאלית. בנוסף לאיחוד האזורים הפנויים של מצע הזיכרון היא -אם לומר כך - להימנע מהכתיבה למצע. ובדוגמא של הרכב: לא להתניע אותו בכלל. מה זה אומר? בעיקרון ולמרות שאנו מדברים על שברירי שניות, זיכרון RAM הוא מהיר יותר מאשר דיסק אלקטרומכאני. השימוש ב-RAM בתצורת דיסק קשיח הופך אותו לזריז פי 50 בקריאה ובכתיבה מאשר דיסק ללא תוספת שכזו. אז כונן SSD הוא עשוי מזיכרון פלאש. אם תרצו, הוא כולו RAM אחד גדול. אבל התוספת של רכיב RAMDisk לכונן SSD יעזור לצמצם את הכתיבות הישר לכונן, וגם ישפר את ביצועי הכתיבה הרנדומאלית. קיימים יישומים המאפשרים יצירה של מחיצות אחסון וירטואליות בזיכרון הזמני. עמן ניתן לצור מספר מחיצות הנקראות "RAM Disk", כדי להשתמש בהן כ-caches למידע. היצירה של מחיצות מסוג זה, והגדרת פעילות המחשב לכתיבה בהן, עוקפות את בכתיבה ישירה ל-SSD. כך למשל, אפשר להגדיר כי כל הקבצים הזמניים, ה-cache של הדפדפן, וגם ה-Pagefile (קובץ החלפה) יכתבו למחיצה הזו.
היו היו זמנים בהם המידע שלנו נשמר במחשב על גבי דיסקטים (פלופיז) זיכרונם לברכה. זה שהם כבר לא מסתובבים בינינו לא מונע את העובדה שמעת לעת מוסדות מסוימים (ואף משפחות ישראליות אקראיות) מנסים לקבל בחזרה את המידע שפעם, בהיסטוריה, הטמין מישהו אצלם בדיסקט. לאחר עידן הדיסקטים הגיע עידן תקליטורי הקומפקט-דיסקים (סי. די.) שאחריהם הופיעו ה-די,וי.די. עם הקיבולת הגדולה יותר. התקליטורים ה"צרובים" יצרו שוק ענקי של הפצה -חוקית ולא כל כך חוקית- למוזיקה וסרטים. אימפריות נבנו על התעשייה הזו. אבל לטכנולוגיה האופטית עליה הם מבוססים חסרה המהירות והאמינות של שיטות מאוחרות הזמינות לנו היום.
חלק מאיתנו הופתעו לגלות יום אחד, שב--לפטופים החדשים אין כונן לתקליטור. יצרני המחשבים הנישאים הבינו כי על מנת לספק דגמים קלים, דקים וחסכוניים יותר מבחינת חשמל, מותר להם לזנוח את הכוננים האופטיים. ב-נטבוקים ובאולטרה-בוקים של אפל גם הם מגיעים ללא כוננים אופטיים. הקיום הוא פונקציה של צורך. מתי לאחרונה השתמשתם בכונן האופטי?
לקוחות המבקשים לשחזר מידע בצ'יף יכולים לקבל את המידע המשוחזר על גבי תקליטורים, כאשר הנפח הכולל מצדיק זאת. הם מעתיקים את המידע למחשב וגם שומרים את התקליטור כגיבוי או ארכיון "על כל מקרה". ובכל זאת, השימוש בתקליטורים הולך ומתמעט. גם את התוכנות היקרות ביותר ניתן להוריד מהרשת. בעצם כל דבר, משירים ועד סרטים אפשר להוריד, ללא צורך בעותק-מעבר דרך הכונן האופטי. מי שמתפרנס מייצור והדפסת תקליטורים לא יאהב את זה, אבל רובנו מתנהלים היום דרך אמצעים אלטרנטיביים: דיסקונים (DOK), דיסקים חיצוניים, האינטרנט או הדואר האלקטרוני. אם יש לכם אוסף תקליטורים, בבית או בעבודה, עם כל היקר והטוב לכם מן העבר, אנו ממליצים להעביר את התוכן שבהם בהקדם לדיסק חיצוני, או לדיסק פנימי גדול שניתן לחבר בעת הצורך למחשב. מפני שכאשר הכונן האופטי שלהם יתקלקל, יהיה קשה מאוד למצוא לו תחליף.
בשבוע שעבר התפרסמה כתבה של נשיא וונצואלה Nicolas Maduro שכותרתה: "נייר הטואלט והסוציאליזם". הכתבה עוסקת במחסור בנייר טואלט שיש בימים אלה בוונצואלה. "זו הפעם הראשונה שמאסות הנקראים לבריקאדות היו יכולים להיות האנשים הישובים (בבתי כסא)", הוא כתב. מתוך פחד מפני מרד עממי, אישר הממשל ייבוא חרום של 50 מיליון גלילים. העיתונאית יוני סאנצ'ז הציעה להביא מקובה את מהדורות האתמול של עיתון Granma, העיתון הרשמי של ועידת המפלגה הקומוניסטית בקובה. "למעשה, כבר מזה 50 שנה שהקובנים עושים ב-Granma בדיוק את השימוש הזה: איש לא לוקח את התוכן ברצינות אך כולם מסכימים שדפי העיתון פותרים צורך היגייני יום יומי. זה נכון שכאשר הדיו מכיל יותר מדי עופרת, או כאשר המרקם מחוספס מדי, האזרח מתגרה ומגרד, אך המשטר מכיר בכך ומסביר כי זו תוצאת האמברגו מצד האמריקאים הרשעים... כך הופכת הדיקטטורה חיסרון לניצחון. אז אולי הסוציאליזם הוא זה שגרם למחסור, אך הוא גם הולך וממתן בהדרגה את התוצאות, מפני שבוונצואלה העם אוכל כל פעם פחות, כך שהם כל פעם פחות יצרכו מהפרודוקט המיותר הזה, שבעיקרון נצרך על ידי הבורגנות הדֶּקָדֶנְטִית. על פי קבוצת חוקרים חכמים ממשרד התכנון הונצוליאני, בהתחשב בצריכת המזון, בעיקול וכתוצאה מכך בפליטה הצואתית של סיבים הצפויה לחמישים השנה הבאות , יתכן שב-2018 יספיק לכל תושב ונצואלה שטח נייר בגודל של פטיט קונפטי כדי לשמור על ישבן נקי למשעי. כי הסוציאליזם של המאה ה-21 מחשב ומתכנן את הכול. יש מצב שעוד לפני מועד זה פידל קאסטרו - אם ימשיך בניסויים הגנטיים שלו- יפתור את הבעיה עם דגם של אדם חדש, שבנוסף להיותו דומה ל-Che בערכיו המוסריים, ייוולד עם מערכת עיכול מהונדסת כדי לעקוף את הבעיה: עם מולדת אבל... בלי פי טבעת.
למה יש בוונצואלה מחסור בנייר טואלט, עוף, חלב, קמח, סבון, ובעצם 21% מכל מצרכי הסל הלאומי המסורתי? הנשיא מאדורו טוען כי הסיבה לכך הם האגרנים, והחקלאים בני הבלייעל, המחבלים בעבודתם כדי ליצור מרד עממי. אבל בהתאם לניסיון שנצבר למשך מאה שלמה, האשמים אחרים הם: התכנון הלקוי והתמחור המלאכותי. מזה כבר הזהיר את לנין ללא הועיל הפילוסוף והכלכלן ממוצא יהודי Ludwig von Mises בסדרת כתבות משנת 1921, שמאוחר יותר נאספו בספר ושמו: סוציאליזם. הבירוקרטים, לא משנה כמה משכילים, לא יכולים להחליט ביעילות מה, כמה או מתי צריכה או רוצה לצרוך החברה. אין מנגנון טוב יותר לבניית שגשוג ולאספקה נאותה של החברה, מאשר ההחלטות שמקבל הצרכן הריבוני עם כספו. הן מאותתות ליצרן ולסוחר מה הוא צריך להציע ואיזה מחיר הוא מוכן לשלם. לכן, ההחלטה השרירותית על גובה המחירים היא מגוחכת. המחיר הוא השפה בה מדברים בעולם השוק. ככל שההיצע יהיה יותר מגוון ושופע, כך יהיו המחירים נמוכים יותר מפני שהתחרות תהיה עזה יותר. אם ארה"ב נחשבת לאחת הכלכלות ה"זולות" יותר, זה מפני שיש שם אולי 40 או יותר מותגים של נייר טואלט שצריכים להתחרות במחיר ובאיכות על הכיס ועל הישבן של הצרכן. עד כה לא נמצאה דרך להחליף ביעילות את היחסים בין יצרן-סוחר-צרכן המתבטא באמצעות מחירים ותחרות. מילטון פרידמן המנוח נהג לומר כי אם ממשלה מתכננת הייתה שולטת על מדבר סהרה, תוך שנים ספורות היה צורך ביבוא של חול. ונייר טואלט, כמובן.
בשכונה ותיקה ועתירת בניינים גבוהים בראשל"צ, מתגוררים הנהגים הטובים במדינה. אולי לא הנוהגים, אבל כן החונים הטובים מכולם. כדי להיכנס לחניה הפרטית שלהם בקומת העמודים, נדרשת מהם מיומנות יוצאת דופן. גבר עם שיער מכסיף מוכיח בפני את כישרונותיו ומצליח לצאת ב-28 מהלכים עצבניים עם רכבו הארוך במיוחד. מה אני עושה שם? - מחפש מציאות.
איש המערות צד את ארוחות השבט. בילדותינו היו באים למכולת או לסופר עם רשימה בפתק. עם הטלפונים הניידים, נולדו המתייעצים עם הבית ישירות מול המדפים והמקררים. הסמארטפון משתלט היום על תרבות הצריכה. זה הוא שמציע היכן לערוך קניות. בגלל אפליקציה חברתית ומועילה יצאתי עם סוף שבוע העבודה להרפתקת הצטיידות. כיוון שאני משתדל ליישם את כל עקרונות הגיבוי, את הרשימה לקחתי גם כמו פעם, בכיס. לפני שיצאתי גם הצצתי בגוגל-מאפס ושיננתי את המסלול. עם כל הכבוד ל-ווייז, לפעמים אדם צריך לדעת לאן הוא רוצה להגיע לפני שמציית כמו עיוור לכלב הנחייה האורבאני שלו. עובדה, הגעתי ללא כל בעיה לפלונטר תחבורתי בלב שכונה חשוכה.
הסופרמרקט אמור היה להיות בפינה. אבל הפינה מזמן נעלמה כמו ארנב מבוהל כאשר אחד הרחובות עבר מוטציה למדרחוב. לא גוגל ולא ווייז יודעים זאת עדיין. הסוד שמור אצל הסַפָּר וחבריו במרכז המסחרי, והוא מקור בידור עבורם. הם יושבים בחוץ לשאוב את בריזת האגזוזים הערבית ולחלק הנחיות מבלבלות לנהגים עובדי עצות. היו שם לא מעט מהם, כי האפליקציה הודיעה בשוויוניות לכל המינויים על המציאה: "עוף טרי ב-5 ש"ח לקילו. עד שני קילו ללקוח, בתנאי שתרכוש יותר מ-150 ש"ח ממוצרי החנות."
שוב פעם, כדי שתצליחו לקרוא: ...עד שני קילו ללקוח (עוף שלם ועוד כנף - אם היו מוכנים לפרוס. הם לא היו.) בתנאי שתרכוש יותר מ-150 ש"ח ממוצרי החנות."
אני יודע: זה לא נשמע סביר ואף לא אמין, שאדם מיושב ייסע לעיר אחרת בשביל פרגית אחת מסכנה. מצד שני, זה די מזכיר את הנחיות הגמרא לגבי צריכת שירותי זנות. לא לבשתי שק לגיחה, הגופה שחיפשתי באמת הייתה מממלכת העופות. אצטדק ואומר כי היה כאן שילוב של ניסוי צרכני עם התעקשות חברתית ורוח ספורטיבית, בשעה שלא היה לאותו אדם משועמם משהו יותר דחוף לעשות... אבל, רגע! אנחנו עדיין רחוקים מן העוף המיוחל. צריך קודם למצוא חניה. אאאאה...!
קרוב משפחה שלי למד בשנות השמונים בבית הספר לקוסמים של IMC (מועדון הקוסמים הישראלי). הוא ידע אז להעלים כיכר לחם בביס אחד. כעת אני מנסה להעלים את הרכב שלי כולו בתוך מרווח של מטר ותשעים לצד חומה נמוכה ועוינת. יש ניסים בעולם, והצלחתי. שמחת הניצחון התפוגגה מהר: עגלות הסופר כל כך משוכללות שהן מקבלות רק מטבע של 10 ש"ח בתנוחה שאי אפשר לרמות עם מחזיק-המפתחות-עם-פרסומת -של-סימנטק-שנועד-לכך. עשיתי לעצמי בדיקה גופנית יסודית ואיתרתי מטבע חמקמק בבטנת הארנק. עליתי שלב ועברתי את השומר הישנוני אל תוך הספינות המוארות של כנסיית הצריכה. קצת הרגשתי כמו ג'ורג' מ"סיינפלד": לא היה לי נעים לגשת ישר לעניין (לעוף). אז שיחקתי הצגה של התעניינות בירקות ואטריות, תוך התגנבות אגבית לאזור הבשר. התגנבותי לא צלחה באלגנטיות - כל המעברים צרים שם להחריד. כמעת התנגשתי מספר פעמים עם סבתות מעדות מגוונות. רקדתי איתן ריקוד קטן של נסיגה והתנצלות, עד שנפגשתי חזיתית עם מטרונית מגודלת ונטולת במצב רוח, שקיללה אותי בשפה מסתורית. השיער שלה הזכיר לי את התסרוקות של תאצ'ר וירדתי שני שלבים.
מאחורי הזכוכית המקומרת חיכו שלושת העופות האחרונות. ווגאן קטן מתוכי הצביע על המגירה במוח בה שמרתי את הגויה מ"שיעור האנטומיה של דר' טולפ". הסחורה הייתה מסכנה, מוכה ורפה. לא מצאתי אומץ לבקש להריח. קצב החדור תודעת תפקיד, נצר נאמן לשושלת לבן המקראי, הבהיר לי את תנאי העסקה. השתפנתי מעט (chicken...תרתי משמע) אך הסכמתי.
150ש"ח נצברו בקלות בחשבון הקצר של הפריטים הנוספים. זוג מבוגר מעסיק את הקופאית מעבר למצופה. העגלה בקושי עוברת במרווח בין הקופות. שכחתי את הסל ברכב, ושקיות הניילון כל כך דקיקות שבקושי נושאות את המשקל. רק תלונות יש לי עכשיו.
השומר ביציאה התמתח לדום של ימיו בצבא האדום ופקד אלי "להחזיר עגלה!". בשלב זה, בא לי להחזיר אותה יחד עם כל תכולתה. אם מגיפת זומביים תפרוץ בארץ, או תיפול פצצת ניטרונים על המרכז; אם צונאמי יגלח את מישור החוף או רעידת אדמה אפוקליפטית תקריס את המדינה. אם חייזרים יתקיפו את המזרח התיכון, אני מבטיח: בתרחיש הידוע מכל סרטי סוף הציביליזציה... גם כדי לבזוז איני מוכן לחזור לסופרמרקט ההוא.
למרות שכל המידע במגזין זה מובא תוך רצון טוב, אין חברת צ'יף אחראית על שגיאות בגין אי הבנה או הַשְׁמָטָה, או בגין השימוש העסקי או האישי שיעשה בו. חברת צ'יף אינה אחראית לדבריהם של כותבים-אורחים במגזין.
מגזין זה נדחס אלקטרונית למען חסכון באחסון ותעבורת מידע מתוך שימת לב לאיכות הסביבה וחסכון באנרגיה.